השליחה חנה גופין, אבולון, קייב

איך צפת?

נהנים מהאוויר? הנוף? האווירה?

אממ...

לא הייתה לי תשובה בשליפה.

לא כי אנחנו לא נהנים. לא כי אין אווירה. רק כי גיאוגרפיה לא היא, שמכתיבה לנו את מזג האוויר. לרוב. תוהה אם זה קשור דווקא לחתונה, או שאלו כישורי חיים, שנרכשו עם השנים. חושבת, שגם חיי השליחות תרמו לא מעט לעיצוב האוטונומיה האקלימית הזו. עוד בלוגנסק. זוכרת את התסכול מחוסר סנכרון בין החוץ לפנים. כזה שצף בעיקר לפני חגים. אתה מחכה להרגיש שחג מתקרב. לחוש באחד החושים. לשמוע. לראות. למשש. אבל אין. הרחובות בלוגנסק היום כמו אתמול. כנראה גם מחר. אין תזכורת לחנוכה שמתקרב. ואתה שואל את עצמך – האם מחר חג? גדלנו ברחובות שמספרים סיפורים. חנויות שמוכרות אביזרים. שווקים. גם אם שכחת באיזה חודש אתה, תזכורות דרכים יחזירו אותך למפה. אך בשליחות הקודים השתנו. אין תמרורים. אתה כל הזמן צריך לזכור. להזכיר. לעצמך, לילדים, איפה אתה ממוקם בלוח השנה.

בשלב מסוים אתה מפסיק לצפות. מרים ידיים. קצת מתייאש. מבין שזה מה שיש. ואז מתהווה לה תובנה חדשה. בוגרת יותר. ממריצה. אתה הוא הצייר של חייך. אתה עצמך. בלי כובע ברט. רק פלטת צבעים. לוח. מכחול. אתה מצייר את הכל. המראה והקול.

אדם מצייר את חייו. המציאות, התחושות. מוליד רגשות. זה מעייף. לפעמים. אתה רוצה לחיות בעולם, בו אתה מגיב לגירויים. לא מתייגע בליצור רגעים. אבל זו המציאות. בחיים. בוודאי בשליחות.

זה מה שאנחנו עושים. למדנו לעשות. בקייב לפני החתונה. בצפת בשבוע של החתונה. מציירים את הדרך. בוחרים את הצורות. הצבעים. גוונים. ומינונים. גם כותבים את המנגינה. התווים. מלחינים פזמונים...

חושבת, שהמלחמה והשנים האחרונות עיצבו בי את התובנה הזו ובניואנסים שונים. אין לך באמת שליטה על חייך. על רובם לפחות. אתה יכול להתפלל. לבקש. אך התוצאה אינה שלך. לא בידיך. מה כן? הדרך. אתה זה שצועד בה. אתה הוא מי שסולל אותה. חיי אי וודאות, שהפכו כמעט דיירי קבע בחיינו בשנים האחרונות, נתנו לי להבין, גם לקבל, שאם משהו מוטל עליי זו חובת ההשתדלות. חובה שהיא זכות. לצייר את הדרך. להשקיע בצורות. בצבעים. גם בקולות. שתהיה יפה. פרחונית. מלאת הווי וססגונית. בוודאי כשמדובר באירוע שיא משפחתי, שאני לא יודעת איך ייראה. איפה. באיזה הרכב. ומה הפורמט הסופי. יש לי ריבונות רק על הדרך. אשקיע בה את הכוחות. המוחות. ובלי הנחות. אבקש גם מהקב״ה שיהיו הצלחות.

זה מה שקרה הפעם (גם הפעם) עם החתונה של יוסי וחנה'לע. השביל התחיל חלק. סלול כזה. מונגש. ואז החל להתפתל. קצת לבלבל. מצב חירום במדינה. ואצלנו? חתונה. קרובה. בזמן. במקום. אולמי אידיליה. ליד חזית צפון. כך התמקמה. ושמא תיפתח גם שם מלחמה... אתה מתקשה לישון מדאגה. רווי. מדיי. נמאס. ודי. הכלי גדוש. אין מקום לגרם של דאגה. מתקשה לגייס קורטוב של שלווה. התרגלת, כביכול, לחיי אקסטרים. "אתם כבר רגילים…". אילוזיה. אשליה. אתה לא מתרגל. זו בדיה. אדם כמה ליציבות בחיים. לעמוד שדרה. זה המיינסטרים. בוקר וערב אתה מקבל הודעות ממוזמנים – החתונה בצפון? לא מזיזים מיקומים? או ממקורבים בארץ, שתוהים אם החתונה במועדה, ושמא ממתינים…

תנועת מטוטלת. אתה מתחיל להתנדנד. תנועה מוכרת. מערערת. הרוח מכה לה בפנים. מנסה לחדור עמוק בפנים.

בשבת האחרונה לפני נסיעתנו ארצה לחתונה ארגנו בקהילה שבת אחדות לרגל המצב. הייתה אווירה קסומה. ליהודי אוקראינה טבעי בימים אלו להזדהות עם הכאב של יהודי הארץ. היתה שבת מאחדת ומקרבת לבבות. שבת שכולה שמחה. שבת שכולה משפחה. תוך כדי סעודה שלום שיתף בכנות במצב המורכב שלנו עם החתונה, ושאל – ״לו הייתי מתייעץ אתכם אם לדחות את החתונה אם לאו, מה הייתם אומרים?״ זה סקרן אותי. עניין לשמוע מה אומר יהודי, שעדיין אינו חש מחויב למנהג ישראל לא לדחות חתונה. כריתי את אוזניי.

"בשום אופן לא". "שמחות לא דוחים". "חתונה לא מזיזים". "לא סימן טוב לשנות תאריך".

חשבתי על כך, שלו עם ישראל היה חי את חייו בהלימה לתנועת הרוח, בקייב או בצפת, היה חלילה נכחד. עם, שכל חייו נרדף, אינו יכול לאפשר לעצמו להיות מושפע מרוחות חיצוניות, יהיו אלו עזות ואימתניות. בוודאי לא בכל הקשור בהקמת בית. המשכיות. שאלות קיום ונצחיות.

אז לא מזיזים את החתונה מהתאריך שנקבע. גם לא מהמקום. עת מלחמה או עת שלום. אבל איך מצליחים להשקיט את הסערה הפנימית, שלא נותנת מנוח. כשנדמה שאין כוח… מנסה להתייחס למורכבות שנוצרה כמו אל קייס עסקי. לא פחות. לא יותר. בלי להעצים. להגזים. לא לצאת מהפסים. גם לא להכניס פנימה דאגות, שאינן בשליטה שלי. להפעיל מסננות. גדולות כאלו. מגינות. לא להיכנס להתמסכנות – "שוב זה קורה לנו...". הסתכלות לא מקדמת. מצמיתה לקרקע. מחלישה.

מה כן?

לנהוג בכביש דו סטרי. בנתיב הימני. גם בנגדי. להכיל בתוכך שתי תנועות. הופכיות. אפשריות. מצד אחד, לחיות את המורכבות שנוצרה. להיות קשוב. לא להתעלם. לבחון את המציאות. לתמרן. גם לנסוע במקביל בנתיב הנגדי כמו אין מלחמה. יש יעד - חתונה. בנתיב הזה אתה נוהג ישר. במרץ. מלא ביטחון. זה המקום. הזמן הנכון. מגביר את הווליום ברכב ושר. שמח. מאושר. אתה. ילדיך. מי שבקרבתך. לסחוף בשמחה. ד׳ אמות של הדבקה.

גם את הקהילה. לחתן ילד לא בבית, לא במקום השליחות, זה לא טבעי. לא רגיל. כזה עקצוץ. היית רוצה, שהקהילה תהיה שותפה. תרקוד. תשמח. יד ביד. אך זה פחות מתאפשר. בפרט היום. אוקראינה במלחמה. אין יוצא מהמדינה. אז מה עושים. איך מחברים לחוויה. איך הופכים את הקהילה לחלק מההוויה.

מצאנו דרך. "זאג לחיים" - ילדי גופין עם קהילת אבולון בקליפ משותף. קסום כזה. מיוחד. "יש חתן. יש כלה. כמה טוב. לחיים!". חודש ימים הקהילה מזמזמת את השיר. גם אנחנו. לומדים לצייר אווירה. לייצר. כשיש ביטחון. וגם כשחסר…

הקב״ה לא נשאר חייב. היתה חתונה מרגשת, שמחה במיוחד. שקט בדרום. שקט בצפון. שמחה בלב. אמונה וביטחון. הסתיים המסע. נוחתים לחיים. זוג צעיר בונה חיים.

שיהיה לחיים ולברכה!

צפו בקליפ: