אני מתגורר בתל־אביב, לרגל שליחותי, אבל מוצא את עצמי מבקר ביקורים תכופים בכפר חב"ד. ובכל פעם שזמני מאפשר לי, אני משתדל לבוא ולבקר בישיבת 'תומכי תמימים' שבלב הכפר.

'תומכי תמימים'. השם הבלתי רגיל של הישיבה, מקפל בתוכו היסטוריה עשירה של עבודת השם תמימה. לא במובן הנאיבי, אלא במובן השלם. כמו יום תמים וקורבן תמים.

אני בא בשעריה בהתרגשות רבה. כאן למדתי, כאן למד – ומלמד 33 שנה בברכת הרבי – אבי הרב יעקב שליט"א, מראשי הישיבה, וכאן למד סבי עליו השלום.

המשפיע הראשי של הישיבה הוא הרב שניאור זלמן גופין שליט"א. הרב גופין מכהן כ'משפיע' כבר מעל חמישים שנה, בברכת הרבי. הוא זכה לחנך דורות רבים, ושיעורי החסידות שהוא מעביר מכילים ביאורים עמוקים אך מונגשים היטב. שיעוריו נערכו וראו אור בעשרים וחמישה ספרים.

הרב גופין מתוועד עם התלמידים כמעט בכל שבת. לפעמים יש התוועדויות מצומצמות יותר, והן מתקיימות בביתו הפרטי. התלמידים יודעים להעריך את השעות היקרות עמו, שבהן הוא ממוקד בתלמידיו ומפנה את דבריו ישירות אליהם. לפעמים, ההתוועדות מתחילה בצהריי השבת, לאחר תפילת מנחה, ומסתיימת בחצות הלילה.

•

פעם שאלנו את המשפיע מה המיוחד בתורת החסידות. האם בלתי אפשרי לעבוד את הבורא בדרך אחרת?

המשפיע חייך. את ביאורו פתח במשל, להמחשת ההבדל בין השיטות השונות שקיימות ביהדות.

אבן יקרה נפלה לתוך מצבור גדול של אשפה. כעת כולם עמלים במשימה למצוא את האבן מתוך האשפה ולחלץ אותה. יש שתי דרכי פעולה אפשריות. דרך אחת, היא להתחיל לפַנות את האשפה, לברור אותה, עד שתימצא האבן הטובה.

הדרך השנייה היא לחפש את האבן כשהיא עדיין בתוך האשפה, וכאשר מוצאים אותה שולפים אותה הישר החוצה.

שתי הדרכים מובילות לאותו יעד. האבן הטובה לא תהיה יותר באשפה. השאלה היא במה עסוקים בדרך. ההולכים בדרך אחת התעסקו באשפה ובדרך האחרת היו ממוקדים ביהלום.

בנמשל, היצר הרע הוא ה'אשפה' שמסתירה על היהלום – על הנשמה הבוהקת שיש לכולנו. אפשר לפנות את הזבל מהנפש, להסביר לעצמנו כמה היצר הוא רע והעבירה חמורה וגרועה. הכול נכון, אבל בסופו של דבר, הדרך הייתה רצופה בעיסוק ברע.

הדרך השנייה היא לחפש את הנוכחות האלוקית בכל דבר, ואיך הקדוש־ברוך־הוא נמצא בהכול, והכול זה הוא. אם כן, כיצד ניתן להתנהג נגד רצונו?

בשתי הדרכים מגיעים בסופו של דבר לשמירת תורה ומצוות, אבל הדרך היא ההבדל. בדרך אחת מתעסקים כל הזמן ברע, בדרך האחרת מתעסקים כל הזמן בטוב.

זוהי תורת החסידות. היא מסבירה כיצד הכול זה הקדוש־ברוך־הוא, איך ה' הוא ממלא את כל העולם. איננו מתעלמים מקיומו של הרע, אבל בוחרים בדרך איכותית להתמודד עימו.

•

"שמעתם על החסיד המיוחד רֶבּ אברהם חיים רוזנבוים?", שאל אותנו המשפיע הרב זלמן.

רֶבּ אברהם חיים היה חסיד, מה שנקרא, מושלם. גם בקיא בתורת הנגלה וגם בתורת החסידות. רב קהילה, ומאידך גם איש עסקים מוצלח עם חוש הומור מיוחד. הוא היה חי לפני כמאה וחמישים שנה, והיה חסיד של האדמו"רים מליובאוויטש הצמח צדק ובנו רבי שמואל.

לאחר הלשנת שווא מכוערת הוא נכלא בכלא הרוסי הידוע לשמצה למשך שנה. הוא לא איבד את צלם האנוש שלו, הוא ריכז את האסירים היהודים שבמקום, ואף הוציא עיתון תורני פנימי מחתרתי בשם 'אגן הסהר', שאותו הפיץ בין חבריו בכלא.

לאחר ששוחרר הוא חזר לעבודתו, אבל מידע רגיש שהגיע אליו הביא את הבשורה שהוא הולך להיאסר שוב.

הוא ברח מרוסיה ולאחר נדודים הוא הגיע לארצות הברית. אפשר לציינו כחסיד חב"ד הראשון שהגיע לארצות הברית.

בארצות הברית הוא הקים את קהילת חב"ד הראשונה ביבשת אמריקה, ריכז את צאצאי החסידים ועמל קשות להניח את התשתיות למהפכה שרואים היום.

לפני פטירתו, הגיע לבקרו אחיינו. רבי אברהם חיים ביקש ממנו את הסידור בכדי שיוכל לומר ווידוי כנהוג. אחיינו לקח סידור ופתחו במקום הווידוי.

הסתכל רבי אברהם חיים ואמר, עם זה למות מהעולם? הוא דפדף בסידור והגיע ל'פתח אליהו' – קטעי הזוהר הידועים, שמתארים את הספירות שבאמצעותן ה' מנהיג את העולם, והחל לאומרם במנגינה:

פָּתַח אֵלִיָּהוּ וְאָמַר: רִבּון עָלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא חָד וְלָא בְּחֻשְׁבָּן, אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין, לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל..

רִבּון עָלְמִין אַנְתְּ הוּא עִלַּת הָעִלּות וְסִבַּת הַסִּבּות.

ובתרגום: ריבון העולמים, אתה העילה של כל העילות והסיבה של כל הסיבות.

ויצאה נשמתו בטהרה.

הסיפור הזה מגלם את תורת החסידות. רבי אברהם חיים חי כל חייו בתודעה ברורה שה' נמצא בכל מקום, וממילא אין מקום לחטאים חלילה.

זו דרכה של חב"ד. זאת תורת החסידות.

•

שבת אחרת התוועדנו בביתו של המשפיע הרב זלמן. השבת כבר יצאה אבל אנו המשכנו את השבת אל תוך הלילה.

לפתע הטלפון צלצל. אף אחד לא ענה לצלצול, הרי אנחנו עדיין בשבת. אחת מבנות המשפחה, שכבר הוציאה את השבת, הרימה את השפופרת. על הקו היה חסיד שביקש לשוחח בדחיפות עם המשפיע. היא הסבירה לו את הסיטואציה ההלכתית, אבל האיש התעקש שזה דחוף. הוצאנו את השבת, והמשפיע ניגש לשוחח עמו.

מתברר, שלאיש קרתה סיטואציה לא נעימה בצוהריי יום השבת. המשפיע מיד אמר: "בואו נלך כולנו יחד לבקרו ולהמשיך את ההתוועדות בביתו, זה בוודאי יוציא אותו מהמצב בו הוא נמצא".

התפללנו ערבית, והחלנו לצעוד ברחובות הנאים של כפר חב"ד אל ביתו של החסיד. בדרך עברנו ליד ביתו של המשפיע הוותיק בישיבה שלנו, הרב משה נפרסטק זכרו לברכה. ר' מיישקה, קראנו לו.

הרב משה היה חסיד נעלה, זקן שיבה נאה עיטר את פניו, עיניו הביעו טוב תמידי, בעל רגש גדול היה.

הוא כיהן כמשפיע בישיבה עשרות שנים. באותה תקופה הוא עבר טיפול רפואי מורכב שריתק אותו לביתו. המשפיע הרב גופין החליט שניכנס גם אליו לבקרו ביקור חולים. כשהגענו לאזור ביתו הוא כבר שמע את שירתנו מרחוק ונעמד בפתח חצרו, ובהתרגשות אופיינית הזמין אותנו להיכנס לביתו.

ישבנו יחד בסלון הבית, ושני המשפיעים, להבדיל בין חיים לחיים, המשיכו את ההתוועדות הנפלאה. המשפיע הרב משה סיפר לנו סיפור חסידי על אהבת ישראל אמיתית בין היהודים, ואמר למשפיע הרב זלמן:

"תורת החסידות נועדה להשפיע על המידות שלנו. להיות טובים אחד לשני, לאהוב אחד את השני. זה שיצאתם ובאתם, המחווה הזו שעשיתם, מראה שתורת החסידות לא נשארה רק בתיאוריה אלא ירדה למעשה בפועל, לאהבה אמיתית בינינו".

זו דרכה של חב"ד. זאת תורת החסידות.

•

המשפיע הרב נפרסטק היה בעל רגש גדול כאמור, בהתוועדויות הוא היה מנגן ברגש ניגון של חסיד שקראו לו רבי זלמן זלטופלסקי (אחת מנכדותיו היא חברת הכנסת לשעבר שושנה פרסיץ) ובדמעות סיפר לנו את סיפורו של הניגון:

רבי זלמן היה קשור מאוד לרבו, רבי שמואל שניאורסון מליובאוויטש, הרבי הרביעי בשושלת חב"ד. שלוש שנים לאחר הסתלקותו של הרבי, בנו, רבי שלום דובער, שלימים מילא את מקומו של אביו בצורה רשמית, צעד עם בנו, הילד יוסף יצחק ובעתיד יורשו בתפקידו, לטיול שאיפת אוויר צח על חוף הים.

לפתע הגיעו לאוזניו של רבי שלום דובער ניגון צלילים של ניגון ערב במיוחד. כאשר התקרבו למקור הקול, ראו את החסיד רבי זלמן יושב על ספסל, מולו הים, מאחוריו היער העבות, והוא מנגן ומנגן כשהוא לא שם לב שהם מתבוננים בו.

במשך שעות הוא ניגן. רבי שלום דובער אמר לבנו: "ראה את הגעגועים של החסיד, שאיבד את רבו לפני מספר שנים אבל הוא איבד רק את גופו של רבו. ברוחניות, רבו עכשיו עומד לפניו. ראה ניגון זה שמשמש הבעה כה מדויקת לגעגועים אלו, לכיסופי הנפש, למסתרי הלב. הניגון מעורר לזיכרון ימים נעימים ובהירים במחזה אלוקי כה נהדר".

הרב משה נפרסטק אהב את הניגון הזה והיה מנגנו כשעיניו דומעות, הרגשנו שהוא מתגעגע כל כך לרבי מליובאוויטש שאותו הוא כה אהב.

מפעם לפעם ר' משה היה מספר לנו זיכרונות מהשנים שאותן בילה במחיצת הרבי. עשרות פעמים זכה לפגישות אישיות עם הרבי, המכונות 'יחידויות'. בפגישות הוא לא שיתף אותנו, זה היה עניינו האישי, אבל על מפגש אחד הוא כן סיפר לנו. וכך סיפר:

•

"בישיבה למדו במשך השנים מאות תלמידים, ומובן שהיו מפעם לפעם גם מקרים של תלמידים שהתנהגותם הייתה לא ראויה. מקרים אלו היו עולים לדיון באספות החינוכיות שההנהלה הייתה מקיימת אחת לשבועיים. לעתים היה מתעורר וויכוח באשר לתגובה שיש לנקוט, ואני תמיד הייתי נוטה להקל, ומשתדל שלא יחמירו עם התלמידים. משום כך היו מכנים אותי בהנהלה, ה'ברדיטשובר', על שם הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב שתמיד לימד זכות על יהודים, והיה ידוע כ'סניגורם של ישראל.

"פעם הייתה בישיבה קבוצת תלמידים 'בעייתית' – הם נחשבו 'קשים' מבחינת משמעת וקבלת עול, והדעה הרווחת בקרב חברי ההנהלה הייתה שצריך ללכת אתם בכל התוקף, בבחינת 'בית שמאי'. אני עמדתי מנגד בשיא התוקף להקל אתם ולנקוט קו מתון יותר, בבחינת 'בית הלל'.

"אבל הפעם, התעורר אצלי ספק, אולי אני מגזים בגישה שלי; אולי רוב חברי ההנהלה צודקים שבכל זאת במקרה זה דרושה יד קשה יותר?

"החלטתי שאשאל את הרבי על כך בפעם הבאה שאהיה אצלו.

"כשבאתי בפעם הבאה לרבי והתכוננתי להיכנס ליחידות, כתבתי על כך בפתק שעמדתי להכניס לרבי, ושאלתי האם אני צודק בגישה הזו שלי ללכת רק בדרך של קירוב, והטיה אל מידת החסד, אבל ברגע האחרון החלטתי שלא להכניס את הפתק ההוא. חשבתי אולי להזכיר זאת בעל פה, אך בפועל גם את זה לא עשיתי. לא הזכרתי על כך דבר, אלא רק את העניינים הפרטיים והאישיים.

"הסדר ב'יחידות' היה שהרבי היה יושב מאחורי השולחן, והיה מוציא בתחילת היחידות את הפתק שהוגש מראש, ובדרך כלל מביט בו ומתייחס לנקודות המוזכרות בו, וכאשר שסיים היה מניח את הפתק בחזרה על השולחן. זה היה הסימן שהיחידות הגיעה לסיומה.

"אותה יחידות הייתה דווקא יחידות ארוכה מאוד, וכאשר הרבי הניח את הפתק, הבנתי שהיחידות הסתיימה. התחלתי לפסוע אחורנית, כמקובל אצל חסידים שיוצאים מהחדר כשהפנים מופנים אל הרבי.

"ברגע שהתחלתי לנוע אחורה לכיוון היציאה, הרים הרבי את ראשו וסימן לי בידו לשוב. כמובן, מיד חזרתי ואז הרבי הוסיף ואמר: 'בנוגע לחינוך, הרי מאז ומקדם, דרך הקירוב ודרכי החסד היו יותר הדרך להצלחה, ובפרט עכשיו בזמננו, הרי אך ורק דרכי החסד ודרכי הקירוב – זוהי הדרך להצלחה. ברכה והצלחה'.

"כלומר, הרבי מצדו וביוזמתו התייחס לנושא זה שכה הטריד אותי מבלי שאני כתבתי על כך, ומבלי שאפילו הזכרתי מילה בנושא מצדי וכעת הייתה לי הוראה קבועה וברורה שאינני שוגה בדרכי זו".

זו דרכה של חב"ד. זאת תורת החסידות. גם בחינוך לראות תמיד את האור, את הטוב, לקרב ולקרב. כך הרע ייעלם.

•

ראשי הישיבה שלנו היו גאוני תורה, אך באותה מידה הם היו יכולים לשמש גם 'משפיעי חסידות'.

אחד מראשי הישיבה היה הגאון החסיד הרב מאיר צבי גרוזמן זכרונו לברכה. הוא היה עובד ה' אמיתי, גאון וחסיד, בעל חיות מיוחדת הייתה לו בעבודת ה' בתפילה. הוא היה קם בשבת לפנות בוקר ומתפלל במשך שעות כשהוא לא מפנה את מבטו מקיר המזרח שבהיכל הישיבה.

פעם אחת ניגשתי אליו למקומו במזרח הישיבה, ושאלתי אותו אם הוא יכול לספר לי דברים שהרבי אמר לו בפגישה אישית, יחידות. הוא סיפר לי כמה דברים והעליתי אותם על הכתב בפניו.

אחד הדברים הרבי אמר לו, במענה לשאלתו כיצד ניתן לשלב גם לימוד תורה כראוי וגם התעסקות בעבודת ה' ובתפילה באריכות, הרבי ענה לו: "תומכי תמימים בלי עבודת ה' פנימית? לא שייך כזה מצב. ובאמת ניתן להתעסק בעבודת התפילה מבלי שיפריע לסדרי הלימוד, כמו בשבת קודש ובערב שבת, בחגים ובערבי חגים, בין זמני הלימוד, בימים טובים, ימי שני וחמישי, וכן בכל פעם שהתלמיד מרגיש צורך לצאת קצת מעצמו".

ראש הישיבה הראשי ומנהיגה של הישיבה היה הגאון הרב יעקב דב הכהן כץ זכרונו לברכה.  גאון וחסיד. במבט עיניו הוא היה יכול לעשות סדר באולם שלם מלא מאות בחורים. הייתה שמועה שהוא קיבל על כך ברכה מהרבי. הוא הכחיש את זה בפני.

זכיתי לקשר טוב עמו, גם אותו שאלתי פעם על דברים שהרבי אמר לו באופן אישי, בנוגע לתלמידי הישיבה. הוא סיפר לי שהרבי אמר לו: "תפקידם של ראשי הישיבה, המשגיחים והמשפיעים, הוא להביא לידי כך שהבחורים ילמדו תורה בחיות רבה".

הרבי הוסיף: "אף שאנו דורשים מהבחורים שיתעסקו בדברים טובים נוספים כמו הפצת מעיינות התורה והחסידות, מבצע תפילין... הנחת תפילין לאנשים אחרים? את זה עושים בזמנים שלא יפריעו לסדרי הלימוד, כמו ערב שבת אחר חצות".

ואכן, זו דרכם של בחורי ישיבות חב"ד, בזמנים הפנויים שלהם מלימודים, בימי שישי אחר הצהרים, במקום ללכת ולנוח או לצאת לים, הולכים ומזכים רבבות יהודים בהנחות תפילין. כי זו דרכה של חב"ד, לימוד תורה הנגלית יחד עם תורת החסידות, עבודה פנימית של תפילה יחד עם עבודה כללית של זיכוי הרבים. מידות טובות לצד התקשרות לרבי. התמקדות באור ובחיובי מעלימה את הרע. כל אלו יחד נארגים למסכת שלימה של תמימות ועבודת ה' מאירה. "תומכי תמימים".

זו דרכה של חב"ד. זאת תורת החסידות.