כבר 15 שנים שבקיץ אני זוכה לעמוד בראש ישיבת 'צעירי ליובאוויטש', עבור תלמידי ישיבות תומכי תמימים. השנה השתתפו בישיבת הקיץ כ-600 תלמידים והיא נערכת תחת 'גן ישראל ארץ הקודש ומרכז חב"ד תל אביב יפו'.

תכנית הדגל של ישיבת הקיץ נקראת "וואס געדענקסטו", במהלכה מגיעים אנשים שונים ומספרים לקהל הבחורים זכרונות וחוויות שהיו להם במחצת הרבי.

יש ימים שבהם באים כמה אנשים ומספרים את סיפוריהם המיוחדים. כזה היה יום רביעי ערב ט"ו באב השנה.

באתי מתל אביב עיר מגורי יחד עם ידידי מר חיים גאוליוב. חיים הוא מותיקי ונכבדי קהילתנו הקדושה, והוא גיבור אמיתי, "מצויין ישראל", והוא זכה לסיפור אישי מיוחד עם הרבי.

ראשית הוא פתח לבקשתי בסיפור פציעתו. כך סיפר:

אני נרגש, מעולם לא דיברתי וסיפרתי בכזה פורום.

אני נפצעתי במלחמת יום כיפור, ביום החמישי למלחמה, ערב סוכות, בחזית רמת הגולן.

ביום הכיפורים עצמו הייתי בבית חמי עם אשתי ובתי הגדולה שהייתה בת שנתיים, הייתי בבית הכנסת ולפתע במהלך היום ראיתי את ההמולה הגדולה, הבנתי מיד שקורה משהו, ראיתי תנועת רכבים ביום כיפור, ראיתי מילואימניקים מתאספים, הבנתי שקורה משהו. עדיין לא הודיעו באופן רשמי על פתיחת מלחמה. הייתי בטוח שקיבלתי צו שמונה. שמתי את צעדי לביתי וראיתי שם אכן צו שמונה.

אני הייתי חובש קרבי ביחידה של גדוד רפואה 281 שהוקמה בעקבות מלחמת ששת הימים, ותפקידה הייתה לספק שירותי רפואה מצילי חיים לחיילים קרביים בצמוד לחיל השריון בפיקוד המרכז.

בינתיים הגיע מוצאי כיפור, שחל אז במוצאי שבת, חמי אסף אותי לנקודת האיסוף שם התחיילנו, לקחתי איתי את הציוד שלי ועד שסיימנו להתארגן הגיע הבוקר.

עקב המצב הקשה ברמת הגולן הוחלט להעלות את היחידה שלנו לשם. רמת הגולן באותו הזמן נכבשה לגמרי בידי הסורים, את האזרחים כולם פינו לטבריה, ברמה נשארו מעט חיילים במקומות שונים, כשחיל האוויר שלנו מרוכז בקרבות הקשים בסיני, וברמת הגולן יש עליונות אווירית מלאה של הסורים.

ביום ראשון עלינו לרמת הגולן, לקח זמן עם כל ההתארגנות הלוגיסטית. הגענו לרמה בראשון בלילה, ראינו קומץ חיילים שהגיעו מהמוצבים שלהם והתאספו יחד, הם היו מפוייחים בפנים מפגזים שנפלו, בגדים בלויים. ידענו שהמצב קשה, אבל עד שהגענו לא הבנו כמה המצב הוא קטסטרופלי.

לא ידענו היכן אנחנו נמצאים והיכן הסורים, הכל היה מבולגן שם. היינו בחניון לילה.

ביום שני, יום השלישי למלחמה, התחלנו לעבוד בפינוי פצועים. היינו צמודים לחיל השריון, הם היו בחזית ואנחנו היינו אחריהם בשביל לתת גיבוי מציל חיים במקרה של פציעות. טיפלנו בפצועים והעברנו אותם לבית רפואה שדה שהיה בצומת אלעל.

ככה עשינו בימים הראשונים למלחמה, היום השלישי, היום הרביעי.

מדי פעם היינו חוטפים הפגזות. האוהלים היו מסומנים במגיני דוד גדולים, והייתה תנועת מסוקים ערה שלנו בפינוי פצועים, כך שהסורים ידעו היכן אנחנו.

כשעוד היינו בחניון לפני שהתמקמנו,  פתחנו מנות קרב, מנה צבאית, וכל הרכבים והציוד של חיל הרפואה היה איתנו, פתאום ירד מטוס קרב רוסי מדגם "סוחוי", שהיה אז חדש, הוא ירד עלינו ממש ועלה בחזרה, היינו בטוחים שהוא יפגיז אותנו, אמרתי שמע ישראל, אך דבר לא קרה. אך לא עברו יותר משני דקות ופתאום קיבלנו הפגזה חזקה מאד מאד, טווחנו.

התחלנו לברוח מההפגזה הנוראה, עלינו על הרכבים. אחד החיילים שלנו עלה מולי על גלגל משאית, והמשאית החלה לנוע. לצערנו אותו חייל נפטר, וזה טלטל את כולנו.

וככה היו עוד הפגזות מפעם לפעם. אנחנו מטווחים כי השטח בידיהם ולא הייתה לנו הגנה .

הגענו ללילה שלאחר היום הרביעי, היינו בחניון הלילה ליד צומת אלעל, שטח מישור בדרום רמת הגולן. פתאום חטפנו הפגזה של קטיושות מאיזור החרמון, שטח גדול ואין להיכן להסתתר.

בבוקר קמנו, זה כבר היה היום החמישי למלחמה, ערב סוכות בבוקר. ראינו את המצב, התארגנו יחד קבוצת חיילים לתפילת שחרית, פתאום קיבלנו הודעה על מלחמה קשה של שריון בשריון בנפח, וכל מי שנכנס לשם לנפגע, כי השטח מטווח. חייבים להיכנס לשם מהר ולהוציא אותם.

קבלנו את ההודעה הזו, נעמדנו למסדר בחניון בכדי לדעת מי נכנס לקרב בנפח. פתאום באמצע המסדר חטפנו הפגזה אדירה. היו שם משאיות טריילר של דלק, תחמושת, בית רפואה שדה, והסורים הפגיזו את זה. הדלק והתחמושת התלקחו והתפוצצו, בית הרפואה נשרף כולו והיה שם כבגיהנום.

לא ידענו איך להתגונן מפני זה, אין לאן לברוח. מסוק שלנו עלה עם פצועים משם, איך שהמסוק עלה, הסורים ידעו את המיקום המדוייק, והחלו להפגיז אותנו מדויק באותו המקום.

ההפגזה הייתה נוראית, לימים התברר שעשרים דקות לקחה ההפגזה, נהרגו בה 18 חיילים, ביניהם עשרה מהגדוד הרפואי שלי. 70 חיילים נפצעו, אני אחד מהם.

לידי נפל פגז, זה לא פגע בי, אבל עפתי למרחק, הכובע פלדה חנק אותי. אני מנסה להסתובב אבל אני לא יכול.

פתאום לידי נפל עוד פגז ואז נפגעתי. נפצעתי קשה. הרגלים שלי נקטעו, קלחתי דם בקצב פעימות הלב.

אני רוצה לזעוק לעזרה אבל אני לא מסוגל. אני מרגיש שאני מתחיל להתייבש, מאבד הרבה דם, ומרגיש שאני מתחיל לאבד את ההכרה. אני אומר לעצמי, אם לא אקרא לחובש אף אחד לא ידע עלי. אני צועק בשאריות כוחותי, הייתי בטוח שפה אני מסיים את החיים שלי.

פתאום שני חברה שהלכו אמרו, וואו, תראה יש כאן מישהו. הם ראו אותי וניסו לעזור לי, אבל לא ידעו איך להוציא אותי משם. אין אלונקות, אין שום דבר.

עשה לי חוסם עוקרים ועצר את הדם ברגל אחד, הוא הוריד את החולצה ועשה עם זה חוסם עורקים ברגל השניה.

ד"ר אשר פורת, שהיה גיבור ישראל והיה קטוע יד פיקד על מבצע הצלת הפצועים.

הם ראו בצד אמבולנס סורי, ללא צמיגים כי הם נפגעו מהפגזים, שמו אותי שם, העיקר להוציא אותי. זה היה האמבולנס היחידי שיצא משם.

האמבולנס היה שקוע ברגבי האדמה, חיילים דחפו אותו והוציאו אותו החוצה. לימים התברר לי שאחי גם היה שם באותו הזמן, אבל אז לא ראינו אחד את השני.

שמו אותי על הספסל באמבולנס, באחת הקפיצות נפלתי מהספסל לרצפה וככה הייתי כל הנסיעה, על הרצפה כשאני שומר כל הזמן על עירנות בשארית כוחותי ממש בכדי לא לאבד את ההכרה. הרגשתי שזה הרגעים האחרונים שלי.

לקחו אותי לכיוון דרום, עברנו את משולש הגבולות, ישראל ירדן וסוריה. אמרו לצוות שלנו אי אפשר להמשיך הלאה בירידות האלו, אתם בלי צמיגים! הם החליפו מג'יפים שונים שהיו בצד, המשיכו בנסיעה למטה עד שהעבירו אותי לאמבולנס אחר שבא מצמח לכיווננו בכדי לקחת אותי.

הגענו לצמח, הרופא אמר, אין מה לטפל בו כאן, תעבירו אותו ישר לבית הרפואה פוריה. שני בחורים לקחו אותי כשאינפוזיה צמודה לשני רגליה. הגענו לשם, היו שם עשרות רבות של פצועים, הרופאים מטפלים לפי הדחיפות. מיד שהגעתי, הרופאים רצו לטפל בי.

שמו אותי על אלונקה עם גלגלים, לקחו ממני את הפרטים שלי, הכניסו אותי ישר לחדר ניתוח, משם כבר איני זוכר דבר, ברגע שהרגשתי בידים בטוחות, שחררתי.

לקח לי כמה ימים עד שהתעוררתי. פגשתי את משפחתי שעמדה לצדי.

גיליתי שאני לא יכול ללכת.

ניסו לשקם את רגלי בבתי הרפואה בארץ, אני קטוע שני רגלים, עברתי עשרות ניתוחים והשתלות עצם בכדי שאוכל ללכת עם פורטזות, אבל ללא הצלחה.

וככה עברו להם ארבע שנים של שיקום שכולם נכשלו.

מודיעים לי: אין סיכוי שתוכל ללכת. תוותר.

אבל לא וויתרתי, שמעתי שיש בארצות הברית טיפול נסיוני בסיליקון, גם אין הרבה סיכויים, אבל יש איזה סיכוי קטן מסויים. החלטתי ללכת על זה.

פניתי למשרד הבטחון וביקשתי להצטרף לקבוצה של פצועי מלחמה שנסעו לשם לשיקום.

יש לי חבר חרדי מבני ברק שהיה בניו יורק, וגם הוא בא לעשות שם שיקום בעקבות פציעתו במלחמה, הוא אמר לי חיים, אם אתה בא לניו יורק, אתה חייב לבוא לרבי מליובאוויטש, אמרתי, אוקיי נעשה את זה.

הגעתי לניו יורק, טופלתי בבית רפואה שיקומי של צבא ארצות הברית במנהטן שם טופלו הפצועים מויטנאם, ולשם הגיעו הפצועים מישראל בזכות הסכם שנעשה עם ארצות הברית.

שהינו שם 12 בחורים מישראל שבאו לשיקום.

לא יודע איך, אנשי חב"ד שמעו עלינו. הם התחילו לבקר אותנו, שאלו אותנו האם אנו זקוקים לעזרה, התעניינו בשלומינו והניחו לנו תפילין. יום יום הם באו אלינו לבקר אותנו.

זה היה בחודש אלול תשל"ח (1978), זמן מה לפני ראש השנה. אחד הבחורים החב"דיים הציע לי, מה דעתך שאביא אותך ל770 אל הרבי להתוועדות. זכרתי את מה שאמר לי אותו חבר ועניתי בשמחה

הגענו אל הרבי להתוועדות. ישבתי באולם הגדול, סמוך לדלת המובילה ללשכה של הרבי וחיכינו שהרבי יגיע. היו רעשים, אך ברגע שהרבי פתח את הדלת ונכנס להתוועדות היה שקט דממה.

ראיתי את הרבי, הרגשתי פתאום מרחף, הוא עוד לא פנה אלי, אבל הייתה לי יראת כבוד והתרוממות עצומה, עצם זה שראיתי אותו התחלתי להתרגש מאד, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב התרגשות. ציפיתי שהרבי יגיע אלי. הרבי אכן עצר לידי, ושאל אותי על הפציעה שלי.

הרבי שאל אותי ממתי הפציעה, עניתי ממלחמת יום כיפור. הוספתי ואמרתי שבאתי לכאן בשביל לעשות פורטזות, עברתי כבר עשרות ניתוחים אבל אני לא הולך, ובאתי לכאן בשביל ללכת.

הרבי פנה אלי, הסתכל אלי בעיניים החודרות שלו שאיני יכול לשכוח אותם לעולם, הניד בראשו בסימן של "יהיה בסדר".

הרבי הניד בראשו ובירך. הרגשתי תחושה עצומה, הטיפול יצליח. מכאן אני אצא הולך! ואכן הטיפול הצליח, יצאתי משם הולך.

עד לכאן סיפורו המרגש של חיים. לאורך ימים ושנים טובות מתוך בריאות איתנה.

(אגב, בדקתי מיומן מחודש אלול תשל"ח ושם מתואר שבהתוועדות ח"י אלול תשל"ח נכחו מצוייני צה"ל בהתוועדות הרבי, והרבי שוחח עם אחד מהם).

באותו היום הושלמה התמונה, הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לתל אביב יפו, הרב הראשי לישראל לשעבר, הגיע לספר את זכרונותיו מהרבי.

הוא הגיע מלווה בידידו הותיק, הרב יוסף שמואל גערליצקי, שליח הרבי ורב קהילת חב"ד בתל אביב יפו.

התברר לנו שגם תחילת הקשר החזק שהיה לו עם הרבי היה בקשר למלחמת יום הכיפורים.

בעקבות המלחמה הרב לאו הוזמן על ידי הסוכנות היהודית למסע בין הקהילות היהודיות בארצות הברית. אחד מראשי המחלקות בסוכנות תיאר לו, כיצד כל סוגי היהודים בארצות הברית התאחדו בדאגה בזמן מלחמת יום הכיפורים, ויש לשמר את הקשר הזה.

כששאלו אותו מה יהיה שכרו על מסע זה, ענה הרב לאו שהוא לא יקח תמורה כספית כלל. הוא רק יבקש להיפגש עם רשימת אישים ממנהיגי היהדות בארצות הברית, הוא רשם רשימה של עשרה מנהיגים, כשהראשון ברשימה הוא הרבי, אותו הוא כמה ביותר לפגוש.

הרב לאו אכן הוזמן אל הרבי בשעת לילה מאוחרת. הוא היה ביחידות עם הרבי במשך זמן שיא, שעתיים ועשרים דקות.

אגב, שמונה שנים לאחר מכן, הוא שוב היה אצל הרבי ביחידות, ושוב בדיוק אותו הזמן, שעתיים ועשרים דקות. ויהי לפלא.

הרב לאו הרחיב בקולו הנעים ובנאומו המרתק על קשריו רבות השנים עם הרבי, על השפעתו הגדולה שהייתה לרבי על חייו, על גאונותו הגדולה של הרבי ועל היות הרבי "מורו ורבו".

בין הדברים הוא חזר על המסר שהרבי אמר לו ביחידות, שאין הוא אוהב את המושג "קירוב רחוקים", כי מי הוא זה שיכול לומר מי קרוב ומי רחוק. אמירה זו השפיעה כה רבות על הרב לאו, ולדבריו, שינתה לו את השקפת חייו.

ביחידות הראשונה גם הרבי דיבר עמו על מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה. במהלך תיאורו של הרב לאו את מאורעות המלחמה ותוצאותיה הרבי דמע.

אותי הפעימה העובדה שבאותו היום בו שמענו מחיים על יחסו של הרבי למלחמת יום הכיפורים, בהשגחה פרטית שמענו שוב תיאור הקשור לזה מפיו של הרב לאו.