לפני שנים, אחרי פיגועים רצחניים, היו האנשים נצמדים למקלטי הרדיו, לא רק כדי לשמוע את הדיווחים על מצב הפצועים, אלא בתקווה להתבשר על תגובה הולמת או להפיק איזו תובנה חדשה. כיום דומה שכבר הפסקנו לעשות זאת. אנו כבר יודעים שלא נשמע שום דבר חדש. שוב יופרחו באוויר אותן ססמאות-סרק. שוב נתבשר על 'סגר כללי', שיוסר כעבור יומיים. תחושת ייאוש וחידלון עומדת באוויר.

יש מי שמעוניינים בהחדרת אווירת חוסר-האונים הזאת, כי הם רוצים שנאמין שאי-אפשר לנצח את הטרור. לכן הם מזכירים לנו אחרי כל פיגוע, שכבר עשינו 'הכול' וניסינו 'הכול' – מכיבוש ערים ועד גדר הפרדה, מחיסול ממוקד ועד הרס בתים – ובכל-זאת הטרור לא הודבר. האין הדבר מוכיח שאי-אפשר לנצח את הטרור?


שדרים כפולים

התשובה חד-משמעית: לא ולא! אכן, עשינו הרבה פעולות נכונות וחשובות, אבל כל אלה היו צעדים נקודתיים נכונים בתוך הקשר לגמרי לא-ברור. במלחמה אמורה להיות מטרה ברורה – להכניע את האוייב. כאשר הולמים באוייב, השאיפה היא לשבור את רוחו, להכאיב לו עד אבדן כוחות, להכות בו עד שיתייאש. המהלומות הנקודתיות נועדו לשרת את היעד ולהביא את האוייב להרמת ידיים.

ואילו אנחנו משדרים שדרים כפולים. רגע אחד מכים באוייב ורגע שני מפייסים אותו. מצד אחד נלחמים ומצד שני נסוגים. אם אך מתחילה להסתמן תחושה של ניצחון על הטרור, ומתחילה לחלחל בלב האוייב ההכרה כי הובס במערכה, הוא מקבל פתאום במתנה מן השמים הישג שלא חלם עליו בחלומותיו הוורודים ביותר – עקירת יישובים ונסיגה ישראלית.
הדבר דומה לניסיון לכבות שרפה על-ידי פעולות כיבוי נקודתיות, בשעה שהיד השנייה שופכת עליה שמן. במאמצים רבים מצליחים לכבות קטע פה וקטע שם, ואז באה הזרמת הדלק, שמלהיטה את התבערה ושמה לאל את כל מאמצי הכיבוי.

אי-אפשר להכניע טרור כאשר אנו במו-ידינו מוכיחים למרצחים שהטרור משתלם ומניב הישגים. במקום שכל פרץ של טרור מצידם יסתיים בתבוסתם המוחלטת ובהרחקתם משאיפותיהם הלאומיות, אנו עושים בדיוק את ההפך, ומנחילים להם הישגים. כך היה אחרי גל האלימות הראשון, שהוכרע כמעט לחלוטין עד שהענקנו למחבלים פרס משמים – הסכם אוסלו. כך קרה גם בגל הטרור האחרון, שעל סף הדברתו קיבלו המחבלים את ההישג הכביר של עקירת יישובי חבל עזה.

על-כן נואלת הטענה ש"לא הצלחנו לנצח את הטרור". בהחלט הצלחנו, כאשר נלחמנו, אבל ברגע שמנחילים הישגים מדיניים לטרור, וכאשר כל גל אלימות נוסף מסתיים בהישג נוסף של המחבלים ובנסיגה נוספת שלנו – אין כל ערך למלחמה בטרור.


אופק הדמים

הדבר המונע מאיתנו לנצח את הטרור הוא מה שמכונה 'אופק מדיני'. הוא המפיח תקווה ועידוד בלב המרצחים ותומכיהם, מכיוון שהם רואים את היעד באופק. אין סיכוי שייכנעו ויתייאשו, כל עוד אנחנו-עצמנו נותנים להם תקווה.
הדרך האחת והיחידה לנצח את הטרור היא שלילת 'האופק המדיני'. עובדה, שבשנים שהערבים לא טיפחו תקוות על הקמת מדינה עצמאית, הם חיו את חייהם בשקט, עבדו בתוכנו, דאגו לפרנסתם, ואיש לא חלם להתאבד כדי לרצוח יהודים. כל ההידרדרות החלה ברגע שהסתמן 'האופק המדיני', ואז החל המאבק להשגתו.

'האופק המדיני' הוא הדלק המניע את המתאבדים. הוא המטפח את הציפיות להתממשות 'זכות השיבה'. הוא הנוסך במחבלים תחושת עידוד והצלחה. כל מי שמדבר על 'ויתורים עתידיים' מזמין את פעולת הטרור הבאה ומונע אפשרות להדברת הטרור. האם יש סיכוי שהעם יבין זאת?