שתקתי הרבה בשבועיים האחרונים. 

שתקתי והקשבתי למראות, לקולות, גם לקריאות, לזעקות, לתפילות ולעצות. 

שתקתי כי לרגעים אני מרגיש כל כך קטן אל מול גודל האירועים, אירועי השואה ואירועי הגבורה. סיפורי הזוועה וסיפורי האומץ. 

עצמת הרוע והאכזריות הערבית אל מול עוצמת רוח האחדות וההתנדבות היהודית.

שתקתי גם כי בין לבין בתנו מוסי התחתנה למזל טוב, והבלבול בין השמחה האישית משפחתית אל מול האבל הלאומי משתיק.

׳וידום אהרן׳ נאמר על אהרן הכהן אחרי מות שני בניו - תפסתי את זה פעם כגבורה, היום אני חושב שזו פשוט הייתה הברירה היחידה. לפעמים לשתוק זו הברירה הכי טובה.

יחד עם זאת, אני מודה שאני נפעם מכמות העצות שכמעט כל בעל מקלדת מעניק לחלל, איך לכבוש ואיך לחסל, איך לנצח ואיך להציל. מי צריך להתפטר היום ומי חייב להמשיך מחר. במחשבה שניה, אולי בכל זאת ׳וידום אהרן׳ איננה תגובה טבעית לכולם.

חשבתי הרבה מה עלי לעשות? אין איזה משהו הירואי שאני יכול או יודע לעשות. אין לי איך להכין אוכל לחיילים או לשלוח נעליים למוצבים. אני בכלל לא גר בארץ ואפילו נסיעה דחופה שלי לארץ לא בדיוק תעזור למאמץ המלחמתי.

תוסיפו לזה שהייתי עסוק בלאלתר חתונה משפחתית, שזה בכלל משהו פרטי ולרגעים הרגיש כמעט לא ראוי.

*

אבל,

די מהר הבנתי שזה לא נורא לשתוק. 

די מהר גם הבנתי שלא בהכרח חייבים משהו הירואי או משהו שמצטלם טוב.

אפשר פשוט לעשות טוב, להיות טוב.

ככה פשוט.

אלו ימים שאנו צריכים להתאמץ עוד יותר לפני כל מילה שאומרים ובודאי כותבים, לחשוב אם היא מפלגת או מאחדת. אם היא מוסיפה כוח ועידוד או מחלישה ומרוקנת.

כל אחד יכול לעשות טוב, טוב יותר.

כל אחד יכול להיות טוב, טוב יותר.

אני התחלתי מהמשימה הראשונה אליה נדרשתי והיא לאלתר חתונה שמחה לבת שלי.

שבת שלום

הרב זלמן וישצקי