בערב שבת פרשת נח מתקשר אלי שליח הרבי "בשוק מחנה יהודה" הרב צבי רודרמן ושואל אותי אם אוכל להחלץ חושים ולעזור לחמ"ל בירושלים שפועל במסירות למען החיילים וכשהוא נענה בחיוב הוא העביר את הנייד שלי לממונה על החמ"ל ר' מיכאל.

ר' מיכאל מתקשר אלי ובפיו בקשה דחופה: היות ובשעה 3 נוחת בשדה תעופה 'רמון' הקרוב לאילת מטוס פרטי מאנגליה הוא מחפש מי שישחרר מהמטוס 20 מזוודות ענקיות מלאות ב'כל טוב ארץ בריטניה' עבור חיילי ישראל. את המזוודות יש להביא לאילת ולהמתין עמהם עד ליום ראשון אז ישנעו אותן לחמ"ל בירושלים.

לא יכולתי לסרב והסכמתי לבצע את המשימה. נסעתי לשדה תעופה רמון שעתיים לפני שבת ואכן אני צופה במטוס פרטי שנוחת בשדה התעופה. הטייס מיהר להגיע למרכז הארץ לפני שבת והוא עלה מיד עם נחיתתו על מטוס ארקיע שהמריא לנתב"ג ואפילו לא הספקתי לראותו.

אנשי בית הנתיבות קיבלו את ההוראה שיש למסור לי את המזוודות הרבות והם פגשו אותי ממתין במסוף שבו יוצאות המזוודות תוך שהם מסייעים לי להוציא אותן החוצה אל הרכב. עיכוב נוסף היה כאשר המכס היה צריך לשלוח אישור מודפס שהוא פוטר את התכולה היקרה מחובת מס כיון שהוא נועד לחיילים בעת מלחמה. כך התעכבתי יותר מהצפוי עדי עד הגעתי לאילת לפני כניסת השבת.

יחד עם כל המזוודות קיבלתי לידי שקית נוספת מידי האחראי על המסוף והוא מבהיר לי כי את השקית הזו יש לשמור מכל משמר שכן היא נשלחה לחיילים מאת ניצול שואה. הצצה קטנה אל תוך השקית מגלה שיש שם טלית ישנה מאוד ומאגר של כיפות ישנות וחדשות יחדיו. הטלית והכיפות הללו היו שייכות לניצול השואה המפורסם זיגי שיפר שהתפרסם בזכות פועלו המרובה להנצחת זכר יהודי השואה בקרב תושבי בריטניה.

בני משפחתו שתרמו את חלקם לחמ"ל ביקשו לשלוח גם את הטלית והכיפות שלו לחיילים כסגולה לשמירתם והם מאמינים כי הטלית הלזו והכיפות של הניצול ישמרו גם על חיילינו באשר הם. הם צירפו למשלוח הכיפות והטלית מכתבים מרגשים עבור החיילים הנלחמים להגן על עם ישראל ואין יותר סמבולי מחפציו של ניצול השואה כדי לחדד בנו את התודעה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.

•

השבוע התקשרו אלי מהצבא לערוך אזכרה צבאית לאחד מחללי המלחמה הנוכחית. האזכרה היתה מוזרה מאוד משום שצה"ל אינו מתיר למשפחות החללים להתייחד עם זכר יקיריהם בישובי העוטף שם נקברו. בן המשפחה נקבר בישוב צוחר ליד הישוב מבטחים וכעת השטח הוכרז כשטח צבאי סגור.

בלית ברירה נערכה האזכרה באילת באחד הבתים בשכונתי שם יושבים בני המשפחה שבעה. האזכרה הצבאית התקיימה בביתם בסלון ובמרכזו הונח נר נשמה שהודלק לעילוי נשמת יקירם.

מדובר בחלל הקדוש דן אסולין הי"ד, שהוא בן אחד לאביו ולאמו ואח אחד לשתי אחיותיו. האב יהודה אסולין אמר עליו את הקדיש בעיניים דומעות ובלב שבור ורצוץ.

לאחר האזכרה התיישבתי לשוחח מעט עם האבא יהודה והשיחה התארכה עד למאוד. הוא סיפר לי בפרוטרוט על כך שהוא מתגורר בישוב מבטחים ובנו הוא הרבש"ץ במקום. כשהתחילה מתקפת הפתע, הבן שלו הגיע יחד עם עוד שניים מחברי כיתת הכוננות ובמשך שעות הם נלחמו כאריות מול חיות הטרף והוא מרחוק מזהיר את בנו על כך שמתעופפים סביבו רימונים. חלקם לא התפוצצו וחלקם כן ואחד מהם התפוצץ בקרבתו.

כאשר המחבלים ימ"ש התקרבו יותר ויותר לביתו הוא נכנס לממ"ד יחד עם אשתו ונכדיו ובמשך שש שעות הם החזיקו בכל הכוח את ידית הממ"ד כאשר הם נאבקים פעמים רבות עם הנאצים שניסו בכל כוחם לפתוח את הידית אך ללא הצלחה.

יעקב בן השבעים פלוס אומר לי: "אינני יודע מנין קבלתי את הכוחות להחזיק את הידית יחד עם נכדי? זהו היה משהו מן השמים".

תוך כדי השיחה אני מגלה כי יעקב המשוחח עמי הוא אחד מהשבויים שנשבו במלחמת יום הכיפורים במוצב המזח המפורסם. הוא נשבה יחד עם הרב הלל אונסדורפר שצעד לשבי כשהוא נושא בזרועותיו את ספר התורה והתמונה הזו שצולמה ע"י עיתונאים זרים הפכה לאחד מסמלי המלחמה.

מרגע שהתחלתי לשאול את בר שיחי על מה שקרה עמו בעת השבי לפני חמישים שנה במלחמת יום הכיפורים, מאותו רגע האיש העתיק את עצמו ממה שקרה עמו לפני שבועיים והחל לספר לי בלי סוף על המלחמה ההיא של יום כיפור ועל השבי הנורא במצריים. 

הוא שלף מניידו קטעי עיתונות וסרטונים על מוצב המזח וסיפור גרר סיפור כאשר מפעם לפעם הוא פותח את קבוצת הווצאפ שבה חברים כל חבריו הניצולים מאותו מוצב ומראה לי עוד אנשים ועוד סיפורים מהימים הקשים ההם בשבי.

לרגע שמחתי שהאיש שהיה שקוע כולו באירוע הנורא של שמחת תורה שזה עתה חווה, עבר למשהו רחוק יותר. בליבי סברתי שהמעבר לרגע ההוא בטח יקל עליו שכן בכל זאת חלפו מאז חמישים שנה, אבל לא. הכאב, הצלקות והפצעים ההם שלא הגלידו מעולם החזירו אותו בבת אחת לאז כאילו הוא יושב עתה בשבי המצרי מול החוקר הקשוח.

ולבי מתמלא רחמים על כל אלו שהזוועות העכשוויות והשכול הנורא עתיד ללוות אותם לכל ימי חייהם. אם הטרגדיה של יום הכיפורים לא נס ליחה סביר להניח שטרגדיית שמחת תורה  הנוראית יותר, תדיר שינה מעיני אלו שחוו אותה מקרוב לעשרות שנים. הנחמה היחידה שיש לנו היא שמשיח צדקנו יגלה בזמן הקרוב ויקצר מהם את ייסורי הנפש וצריבת הנשמה.

•

אני חוזר למה שסיפר לי יעקב אסולין כיצד הוא במשך שש שעות רצופות החזיק את הידית של הממ"ד בכוחות על אנושיים ולא נתן לחיות להכניע אותו.

ואני לומד מכך הוראה בעבודת השם: הכל תלוי בידית! אם החזקת טוב בידית הרי שהאוייב לא ייכנס אליך, רק נתרשלת פעם אחת וכל חייך התהפכו עליך עדי כדי נפילה בשבי האוייב. המלחמה התמידית שלנו מול היצה"ר מציבה לפנינו אתגר לא פשוט, להזהר בכל דרך לא לתת לו דריסה רגל בביתנו. כי כל אחיזה שלו ולו הקטנה ביותר מסכנת את כל חיינו הרוחניים.

ומכאן גם הוראה הפוכה. נשמותיהם של יהודים רבים נדלקות ונמשכות אל האור בימים האלה לאור המאורעות. תפקידנו הוא לפתוח להם את הידית. ברגע שהם רק יכנסו צעד אחד פנימה הם יווכחו ש"טעמו וראו כי טוב ה'"!

יהודים רבים הפכו את אורח חייהם על פי התורה והמצוות בעטיו של ביקור אחד בבית כנסת / באירוע / במפגש ידידים. עלינו לנצל את ההזדמנות הנדירה הזו של ההתעוררות העצומה של עם ישראל ומי יודע אם תשוב אי פעם.

את הידית הזו שמפרידה בין האור לחושך יש לפתוח ואלומת האור שתכנס פנימה תשאב את כל מי שעדיין בחוץ אל תוך האור והחום היהודיים.