בגמ' סוף מסכת סוטה, מפורטים סימני תקופת 'עקבתא דמשיחא', ואחד מהם הוא "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". גם בנבואת מיכה מתוארת התקופה שלפני ביאת המשיח במילים הבאות: "והיה שארית יעקב... אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם". ובשיחת הרבי (לקו"ש חי"ח, בלק ד) מאריך בעניין זה, ובין הדברים מביא את דברי המפרשים, שבתקופה זו "לא יקוה ישראל לעזרת איש כי אם לה'".

נראה, שסימן זה מתקיים בימינו בהידור: התחושה הנפוצה היא שבדרך הטבע לא נראה פתרון אמיתי למצב השורר בארץ הקודש, ועם ישראל נושא עיניו לקב"ה ומתפלל לישועה.

השאלה המתעוררת היא: למה אנו מייחלים?

ישנם כאלו שעיקר מבוקשם הוא שכל החיילים יחזרו בשלום, וישנם שמייחלים גם לכך שהשבויים ישתחררו בניסים גלויים. ישנם השואפים ומצפים שהדרג המדיני יקבל החלטות נכונות, וישנם המקווים בעיקר ליישוב חבל עזה מחדש.

אבל האם אכן די לנו בהחזרת המצב לקדמותו, או בשיפור כזה או אחר? האם אין לנו שאיפה גבוהה ונעלית הרבה יותר?

צעקת 'עד מתי' - במצוות אנשים מלומדה

מסופר על עיירה שהציבה שומר מיוחד, שתפקידו היה לבשר כאשר המשיח יבוא. פעם שאלו את השומר אם זו עבודה משתלמת, והשיב: "המשכורת לא משהו, אבל מה שטוב – זו עבודה מובטחת לכל החיים"...

אנו, חסידי הרבי, הופקדנו לבשר לעולם אשר "הנה זה משיח בא". אך לדאבוננו, קיים חשש שהדבר יהפוך למצוות אנשים מלומדה. ביאת המשיח והגאולה הפכה לחלק משגרת הלשון, עד שלעיתים חסרה בה הזעקה והתביעה.

בשיחת כ"ח ניסן תשנ"א, תבע הרבי בעיקר נקודה זו: "גם כשצועקים עד מתי הרי זה מפני הציווי... מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת?".

כבר התפרסם כי בחלוקת השטרות לצדקה שלאחר השיחה, עבר ר' זלמן גוראריה, והרבי הפטיר לעברו בכאב "לא נגע ולא פגע". לכאורה הדבר תמוה: כיצד הגיע הרבי למסקנה כואבת זו מהר כל כך? שמעתי פעם הסבר אפשרי: עם סיום השיחה, היה ציבור החסידים מזועזע, והתגובה הספונטנית היתה זעקת "עד מתי, עד מתי" שהפכה עד מהרה לשירה. אך זו בדיוק הנקודה שכאבה לרבי – כיצד זעקת 'עד מתי' הופכת למנגינת רקע?

בימים אלו, למרבה הכאב, כבר לא קשה כל כך לזעוק "עד מתי". בדרך הטבע, קשה מאוד למצוא פתרון מלא וכולל למצב. הגאולה כבר אינה עניין ערטילאי ומופשט, אלא פשוט פתרון ריאלי.

מסופר על עשיר העיירה שפשט רגל וכל בני העיירה שהשקיעו אצלו הפסידו את כספם. והנה התברר שאחד התושבים השכיל למשוך את השקעותיו כמה ימים לפני הנפילה. שאלו אותו כיצד ניבא את הקריסה, והלה השיב: "פשוט מאוד, הייתי בבית הכנסת וראיתי את העשיר ניגש אל ארון הקודש וזועק לקב"ה שישלח את הגאולה. אמרתי לעצמי: אם העשיר מבקש גאולה – סימן שהמצב לא טוב"...

אם בימים רגילים, היצר יכול לשכנע שביאת המשיח תשבש לנו אי-אלו תוכניות. הרי בימים אלו, כאשר העולם כולו מזדעזע וכל התוכניות תלויות על בלימה – חלילה לנו מלקוות רק שנחזור לשגרה. במקום זאת עלינו למקד את השאיפה בכיוון אחד – לפעול את ביאת המשיח והגאולה השלימה. זהו הפתרון המלא, שכמובן כולל בתוכו גם את כל הישועות הפרטיות.

לא להסתפק בפחות משלמות

מסופר על דרשן שהגיע לכפר נידח והלהיב את הלבבות שמשיח עתיד לבוא בקרוב ולקחת את כולם לארץ הקודש. אחד הכפריים הגיע הביתה וסיפר בהתלהבות לאשתו שבקרוב הם עתידים להיפטר מהפריץ ומהאנטישמיים ולעולות לארץ, אך היא ציננה אותו באומרה: "אולי עדיף שהמשיח יקח את הפריץ והאנטישמיים איתו לארץ, ואנחנו נוכל להישאר לחיות כאן במנוחה"....

כאשר אנו מתפללים רק שנחזור לשגרה, אנו נוהגים בדומה לאותה כפרייה – מסתפקים בעניינים פרטיים וזמניים, ובכך משדרים לקב"ה שדי לנו בהם.

ידוע הסיפור על ר' זאב וולף קיצס, שנקלע לאי בודד, שם פגש יהודי הדור פנים שהתעניין במצב היהודים בפולין. לאחר מכן גילה לו הבעש"ט שהיה זה אברהם אבינו, שנשלח לבדוק את מצבם של ישראל. כאשר ר' וולף ענה על הכל "ברוך ה'", הובן מכך שכביכול אין הכרח להביא את הגאולה.

כיוצא בזה סיפר הרבי על צדיקים שונים שהבטיחו שלא יכנסו לגן עדן עד שתבוא הגאולה, אך בסופו של דבר פיתו אותם בתענוגים רוחניים שונים. כידוע, סיים הרבי את השיחה שהעצה לזה היא לעשות נדר על דעת רבים שאין לו הפרה.

בהתוועדות פורים בקהילתנו, שמעתי מאברך עובד ה', שבפורים הקודם הגיע למצב של 'עד דלא ידע' וזעק מקירות ליבו שהגאולה צריכה לבוא. וראה זה פלא – אותה שנה היתה שנה של ברכה יוצאת דופן בכל ענייניו. המסקנה שלו היתה שדאגו מלמעלה להרחיב לו כדי שלא יתעקש מידי על הגאולה...

תפקידנו אם כן הוא לא להרפות, אלא לתבוע ולדרוש "אל תתנו דמי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ". איננו מסתפקים רק בניסים קטנים, אלא מבקשים לא פחות מאשר גאולה שלימה ואמיתית.

מספיק עליות, מספיק ירידות

משל ידוע מספר על כפרי שלא ידע להתפלל, שהגיע לבית הכנסת בראש השנה. בשלב מסויים הגיע הציבור לקטע מעורר והתחיל לבכות. הכפרי מעולם לא ראה אנשים מבוגרים בוכים כך, וחשב שכנראה התפילה ארוכה והם רעבים. כאשר נרגעו הבכיות התפלא הכפרי מאוד, עד ש"הבין" שבנתיים הבשר מתבשל ומשתבח יותר. כעבור זמן התעורר שוב הקהל בבכיה והפעם היה הכפרי מבולבל לגמרי. הוא התייגע להבין מדוע הם בוכים שוב, והגיע למסקנה כזו: "אמנם ככל שמתעכבים יותר, הבשר נעשה משובח יותר. אבל כמה כבר אפשר לחכות?"...

כיוצא בזה טען הרבי באחת משיחות קדשו, שאמנם הירידה היא לצורך עליה, וככל שהירידה גדולה יותר – כך תהיה העליה גבוהה יותר. אבל די לנו בכך "גענוג עליות און גענוג ירידות" - "מספיק עליות ומספיק ירידות".

במאמר ד"ה "מים רבים" שבתורה אור, מבואר שלבעלי עסקים יש מעלה בעניין התפילה – שההתעסקות בענייני העולם החשוכים, מתעוררת אצלם רצון להתנתק מכל העניינים החיצוניים, ועל ידי זה יכולים להגיע לדרגת "לאשתאבא בגופא דמלכא". ומבאר שם שזהו מה שנאמר "וירבו המים... ותרם התיבה על פני המים" - שריבוי הטרדות מרומם את התפילה.

ובנוגע לעניינינו: עומק החושך דורש מאיתנו לרומם את התפילה – שלא להסתפק רק בתפילה על עניינים פרטיים וזמניים בלבד, אלא לבקש ולתבוע גאולה שלימה ומוחלטת.

ובנוגע למעשה: ראשית, מוטלת עלינו החובה לשנות את השיח – במקום לעסוק בניתוחים פוליטיים וביטחוניים, תפקידנו להעלות על סדר היום את המודעות לדרישת הגאולה.

בנוסף, עלינו גם לבקש זאת בפועל: בכל אחת מהתפילות יש חלקים נכבדים המבקשים על הגאולה. בשגרת היום-יום קל יותר להתחבר לקטעים העוסקים בפרנסה, בריאות וכדומה. אבל בימים אלו, תפקידנו להוסיף בתפילה ולבקש בהקב"ה שיחוס על עמו ישראל ויגאל אותנו בחסד וברחמים.

ותיכף ומיד יקויים הפסוק "וישמע אלוקים את נאקתם" ו"פתאום יבוא האדון אל היכלו", ונעלה בשמחה לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי ומלכנו בראשנו.