העולם שלנו זז בקצב מסחרר, אנחנו חיים באוטוסטרדה. הכל סביבנו מהר, זריז ומיידי. מכירים את הסיטואציה שאתם ממתינים בתור מספר דקות וממש מתקשים לנשום ולהישאר בעמדת המתנה? בעידן המודרני הכל מתנהל בקלות ע"י לחיצת כפתור או אף הקלטה קולית. כשאנחנו נתקלים בהתנהלות מסורבלת מעט, שלא תואמת לכאורה את הקצב של העולם, אנחנו מתמלאים בתסכול. 

גם מול מטופלים, בקליניקה שלי אני פוגש את התופעה. לא מעט אני שומע את השאלה 'כמה זמן זה יקח?' 'תוך כמה זמן העניין יסתדר?' 'כמה מפגשים התהליך?'. אנשים מחכים לראות את הבעיה שלהם נעלמת ואת הדברים מתיישרים כמה שיותר מהר. הם פחות מקבלים את הרעיון שתהליך לוקח זמן ודורש סבלנות.

אין ספק שזה מבטא את הלך החיים שלנו. אנחנו רוצים לקבל תוצאות מיידיות, מהירות. רגילים שכל דבר הינו בר השגה - כאן ועכשיו. בעבר, בשביל כיכר לחם היה צריך לעבוד קשה כל בוקר למשך כמה שעות. היום, אנחנו מתמלאים בתסכול אם אנחנו מגלים שלא נותר לחם בבית ויש לפנות למכולת לרכוש אותו. או לחילופין, מגלים שהלחם איננו 'בין יומו'. 

בתוך העולם המתקדם הזה, יש משהו שעדיין מתעקש 'להישאר מאחור' - הנפש. הנפש שלנו היא פרמיטיבית. היא 'תקועה' בעבר ואינה מכירה בהתפתחות הטכנולוגית. למה אני מתכוון?

על מנת להטמיע תכונה או הרגל בנפש, נדרש תהליך. נדרש מסע שמתרחש לאורך זמן. לדוגמא, כדי לדעת לנהוג כראוי, צריך לקחת שיעורי נהיגה רבים, זה לא בא ב'קליק'. כך גם בנפש, פחד מכישלון לא ניתן להעלים בין רגע. הוא לא נגמר ברגע של ישיבה מול איש מקצוע מדופלם שאומר 'אין ממה לחשוש'. מדובר בתהליך נפשי שאדם צריך לעשות עם עצמו.

מוכר הסיפור על טענת אישה לבעלה 'אתה לא אוהב אותי', ההוא נזעק 'מה ז'תומרת? ברור שאני אוהב אותך!' היא השיבה בהתרסה 'אז למה אתה לא אומר לי את זה?'. 'אני לא מבין אותך, אמרתי לך בחתונה, אם יהיה שינוי, אני אעדכן! 

מטרת הסיפור אומנם להעלות חיוך, אך, טמונה בו נקודת אמת. בכדי שנרגיש אהובים לא מספיק 'להזין נתונים' פעם אחת. כאמור, הנפש שלנו היא תהליכית. כדי להטמיע בה דבר מה, בפרט רגשות חיוביים, יש לפמפם זאת פעם אחר פעם. לשם כך נדרשות חזרתיות ועקביות.  

כולנו זוכרים את הסיפור עם רבי עקיבא, אשר החליט ללמוד תורה, אך, לא ידע אם יעלה בידו. כשראה מעשה, גמר בנפשו להקדיש את ימיו לתורה. והמעשה שראה - טיפין טיפין של מים נופלות על אבן ושוחקות אותה – "אבנים שחקו מים".

הסיפור הזה ממחיש את הנקודה עליה נסוב טור זה. כדי ליצור שינוי, או לקבע משהו חדש בנפש, נדרש תהליך, ולעיתים אף תהליך ארוך. לשם כך נדרשת התמדה ועקביות – טיפה אחר טיפה... 

הדבר נכון בזוגיות, בחינוך הילדים ובכל מערכת יחסים קרובה אחרת. אם אנחנו רוצים שבן הזוג שלנו ירגיש אהוב ומוערך, חשוב להביע זאת באופן עקבי בווריאציות שונות - אמירות, מחוות, פתקים, מעשים וכו'. אל לנו להסתפק בכך שכשהתחתנו אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים, או לחילופין לקנות מתנת יום הולדת יוקרתית, אלא, פשוט להביע בזאת בשגרת היומיום.

כך גם כלפי הילדים – להביע אהבה, הערכה וכדומה. לומר לילד: 'אני אוהב אותך', 'כמה כיף שאתה הילד שלי', 'כמה שאתה מיוחד' – פשוט להביע! לחבק את הילד באופן תדיר, ולא רק משבת לשבת. לא לחשוש לחזור על הדברים הללו יום אחר יום, וגם כמה פעמים ביום, זה חשוב.

יתכן והדברים הנ"ל יכולים להיחשב לטיפשיים. לשם מה לחזור על דבר כל כך הרבה פעמים?! אומנם, אכן, לחלק המודע והרציונלי שלנו זה בהחלט נשמע טיפשי, אך לחלק הלא מודע – הרגשי שלנו, זה חשוב ביותר. כך ורק כך הילד שלנו לא רק ידע שאנחנו אוהבים אותו, הוא גם ירגיש ויחוש את היותו אהוב...

הכותב הוא יועץ נישואין ומשפחה, מדריך חתנים, יועץ ומלווה שידוכים, מאמן אישי ומרצה
קליניקה - רש"י 7 קרית מלאכי
לתגובות: 0528622770 – [email protected]