חלפו כמעט שבועיים מאז פרצה המלחמה. בבוקר שמחת תורה הגיעה השמועה לבית הכנסת וכמובן שעדיין לא קלטנו את ההיקף ואת עומק הזוועה. הבנו שמדובר במשהו חמור מאוד אך לא תיארנו לעצמנו עד היכן הדברים מגיעים.

א' המתפללים שהתפלל עמנו את תפילת השחרית עבר בקרבתנו כשהוא לבוש במדיו ונוהג ברכבו בעיצומו של יום השבת. הוא פותח את החלון ומודיע לי שהוא עולה ללבנון ובתנועת יד שמחה הוא פורץ בשיר "ושמחת בחגיך".

הבלבול אוחז את כולם ואני מנסה לעשות סדר בראש בין יום של "שמחת תורה" לבין יום של אבל ותוגה. זכרוני מטייל במוחי ומזכיר לי כי כבר אירעה לפנים טרגדיה בעם ישראל ביום הקדוש של שמחת תורה.

מאוחר יותר כשחיפשתי במחשב מצאתי כתוב בדברי הימים של העיר קראקוב:

"בקראקוב היו הרבה בתי כנסת. העתיק ואולי גם היפה ביותר היה בית-הכנסת הישן, שנבנה בשלהי המאה ה- 14. יש הסוברים כי הוא הוקם לפי רשיון מיוחד מטעם המלך הפולני - קזימיר הגדול, אשר גם תרם חרבות לשם הפיכתם למנורות. חרף האיסור שבתורה "לא תעשה פסל" – נתלו החרבות הנ"ל בתוך בית-הכנסת למרות שהיו מקושטות בראשי מלאכים – וזה כדי לא להעליב את המלך.

"על יד בית-הכנסת הישן היה מגדל שמירה ובו שמרו זקיפים (מהמאה ה- 15 ועד המאה ה- 18 מפני מתפרעים נוצריים. לאות אבל לזכר קרבנות הפוגרום במאה ה- 16 שאירע בליל חג שמחת תורה בעת "ההקפה" הרביעית, היו נוהגים המתפללים לערוך רק שלוש וחצי הקפות עם ספרי תורה מסביב לבימה, ומיד אחר כך מתישבים על ספסלים הפוכים, דוגמת אבל תשעה באב, ואומרים פרקי תהילים וקינות".

חשבנו כולנו כי פרעות ביהודים יכולות להיות רק בארץ נכר והנה באה המציאות הנוראה וטפחה על פנינו. גם בארצנו הקדושה כשאנו כבר אדונים לעצמנו אנו נוכחים בכך שהכל יכול להתרחש ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמיים והרי הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל.

התסכול רק גובר כשנזכרים ששמחת תורה הוא "היום של הרבי" בסדר האושפיזין החסידי החל מהבעל שם טוב וכיצד נוכל להשתתף בצערן של ישראל בו ביום שבו אנו רגילים לשמוח ביום שמחתו הגלויה של הרבי?!

אין ספק כי עם כל הצער הגדול והכאב החודר ממה שאירע בשמחת תורה הרי שמלחמה זו גרמה שדמותו הפלאית והנבואית של הרבי הזדקרה מלוא קומתה דוקא ביום הזה:

עשרות שנים אחורה שמענו את שיחותיו הקדושות של הרבי בהן שירטט אחד לאחד את אשר יקרא אתכם באחרית הימים אם לא תשמרו על ארץ ישראל כראוי. הרבי זעק מקירות נפשו ומדם לבבו על כך שצעדיהם המדיניים של ראשי המדינה מסכנים את כל העם היושב בציון והרבי הבהיר פעם אחר פעם שמדובר בסכנת נפשות ממש!

והאמת ניתנת להאמר שגם אנחנו החסידים לא קלטנו עד להיכן הדברים מגיעים. גם אנחנו לא ירדנו לסוף דעתו של הרבי בדבריו הכל כך ברורים וחדים. סברנו שהבטחון האישי שהתערער והאירועים הנקודתיים הכא והתם הם אלו שעליהם כיוון הרבי. והנה רק ביום שמחתו של הרבי שמחת תורה כשפרצה המלחמה עיכלנו עד כמה דבריו של הרבי היו מדוייקים וברורים שאין בהירים למעלה מהם. הרבי לא דיבר רק על התערערות התחושה הבטחונית אלא על סכנת נפשות כפשוטו ממש!

וחייבים גם לומר כי הרבי היה היחיד שחזה את הכל מראש והיחיד שהשליך חייו מנגד לעורר את העם מתרדמתו וכמה חבל שלא שעו לזעקותיו ולנביאותו מבעוד מועד.

•

העיר אילת קולטת עשרות אלפים מאיזור עוטף עזה וממרכז הארץ. ראש העיר מר אלי לנקרי סיפר לנו היום כי העיר קלטה עד היום מעל שישים אלף איש. בתי המלון מלאים וגדושים באורחים וכולם יוצאים מגדרם לסייע לאורחים ולמלא את צרכם לשביעות רצונם.

בתחילת השבוע נתבקשה רעייתי הרבנית לבקר אותם באחד מבתי המלון. באותו בית מלון שיכנו שתי קבוצות - האחת של שומרי מצוות והשניה שעדיין רחוקים מקיום המצוות. מרעייתי ביקשו לבוא לעודד את קבוצת שומרי המצוות שכן היא תמצא עמהם מכנה משותף ושפה אחת.

והנה למרבה הפלא מתברר כי דוקא אנשי הקבוצה השניה ביקשו יותר את קרבתה ומה מאוד שמחו לקראת דמות של רבנית שומרת מצוות. נשים אומללות שיש להן בני משפחה שבויים וחטופים וביניהן גם כאלו שנפרדו מבני משפחתם לנצח הסתובבו שבורות לב וכואבות את האפילה שנחתה עליהן בצהרי היום. דוקא הן ביקשו להאחז בכל שביב של תקוה ועידוד.

אחת הנשים ביקשה מרעייתי "התפללי עלינו" כשהיא מוסיפה בדבריה שהיא איננה מאמינה שהיא מוציאה מהפה את המלה 'להתפלל'. לדבריה היא מעולם לא השתמשה במושג תפילה.

כשהגוף נשחק הדק עד לעפר הנשמה מתגלית במלוא עוזה וזה מה שקורה לאנשי הישובים הללו, הם נמשכים לאור התורה והמצוות כשלהבת הנמשכת אל מקורה ורק חבל ומצער שזה קורה בנסיבות כה קשות ומייסרות.

תחושת כולם היא כי אנו בעקבתא דמשיחא ופעמי רגליו נשמעים יותר מאי פעם מתוך הבנה כי הגאולה קרובה מתמיד בזמן קריב ובעגלא דידן.

להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל:  [email protected]

ובווצאפ 2711532-052