הנסיבות היו, כידוע, בעקבות התקפת הלב שהרבי עבר בשמחת-תורה. באותם ימים ניהלתי מחקר רפואי מסוים במסגרת שירותי בצבא האמריקני. השירות שלי היה בהונולולו, הוואי. והנה, לאחר שמחת-תורה קיבלתי שיחת טלפון. האיש מעברו השני של הטלפון סיפר לי שהרבי עבר התקפת לב ושאל אותי אם אני מכיר אישית מישהו מבין הרופאים שנכחו ב-770 בתקופת החגים, מה ידוע לי עליהם, ואם יש לי איזה שהן המלצות על רופאים אחרים או על פרטים אחרים של ייעוץ שאני יכול לתת. סיימנו את השיחה בטלפון ובשלב זה חשבתי שזה מקסימום התועלת שאני יכול להביא לרבי.

מראש נקבע ששבועיים לאחר מכן אשתתף בוועידה רפואית בטורונטו, ובשבוע שלאחר מכן, ביום שני, אשתתף בוועידה רפואית אחרת שתתקיים בוושינגטון. בין טורונטו לוושינגטון, הגעתי לשבת לברוקלין, לקראון-הייטס, ואז הוצעה לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה – נאמר לי שהרופאים שהיו אצל הרבי מאז שמחת-תורה צריכים לשוב לבתיהם והרבי שלא היה מאושפז בבית-רפואה אלא טופל בתוך חדרו ב-770, היה זקוק מעתה למעקב צמוד ע"י רופא. השאלה היתה אם אני יכול להישאר בקראון-הייטס ולקבל על עצמי את התפקיד.

כמובן, זה היה בשבילי הכבוד הגדול ביותר, המשימה הכי מכובדת שהתבקשתי למלא אי-פעם בחיי עד אז. התשובה שלי להצעה היתה חיובית. היתה רק בעיה אחת – הייתי אז באמצע שירות צבאי. היו פקודות צבאיות שחייבו אותי לחזור למקום שירותי בהוואי ביום חמישי שלאחר תום הוועידה הרפואית בוושינגטון (שנמשכה מיום שני עד יום רביעי). בשלב זה, כאשר הדגשתי את המחויבות לפקודות הצבא, נאמר לי: "אצלנו, כישלון איננו אופצייה". אם קרה משהו מכיוונו של הרבי, או של ליובאוויטש, והוחלט שמשהו צריך לקרות – ברור שזה יקרה. השאלה היא רק איך זה יתגשם...

כך קרה שבסוף נשארתי אז ב-770. הרבי היה בחדרו, ואני שהיתי במשרד קטן בסמוך שהיה שייך לישיבה. היה לי משם קשר ישיר עם חדרו של הרבי. זה היה חיבור חשמלי, כך שכל פעם שהמזכירים של הרבי שצפו במוניטור של הלב רצו לדעת משהו, או שחשבו שיש משהו שאני צריך לראות או לעשות, הייתי נכנס לפעולה מיד. נשארתי שם עד ראש חודש כסלו אותה שנה, שאז הלך הרבי לביתו.

איך באמת הצלחתי להישאר ב-770 עד ראש חודש כסלו? ואיך הצלחתי להישאר לגור בקראון-הייטס בשנה הקרובה?

התשובה היא שלליובאוויטש יש קשרי ידידות עם אישים חשובים, כפי שאתם השלוחים יודעים היטב מנסיונכם האישי. אחד מהם היה אז הסנטור א' המפריד, שנתבקש לסייע בעניין העברתי מהונולולו לברוקלין, אך התברר שהוא לא הצליח לסדר את זה. סנטור נוסף, סטיב ג'קסון ממדינת וושינגטון, אף הוא ידיד טוב של ליובאוויטש, נתבקש לסייע, אך גם הוא לא הצליח. מבחינת הצבא היתה משימה שהייתי חייב לבצע והצבא טען שאין לו שום אדם שיכול להחליף אותי בתפקיד. ואז ליובאוויטש פנתה לפנטגון, משם הצבא מקבל את כל הפקודות שלו ברמה מסוימת. אבל בשלב ראשון אף אחד מהאישים בפנטגון שליובאוויטש פנתה אליהם לא הצליח להביא לכך שישחררו אותי ממשימתי הצבאית בהונולולו.

מי שמכיר את המבנה של 770, יודע שמיד כשאתה נכנס מהדלת הראשית יש משרד בצד ימין. זה היה המשרד אליו הוכנסו מדי יום כמה שקים מלאים דואר, מכתבים שהגיעו לרבי. באותו משרד היו שני סוגים של מכשירי טלפון. האחד מכשיר טלפון ישן מלפני 70 שנה, שמשקלו כבד מאוד וששימש באופן קבוע את העובדים במשרד. והיה עוד טלפון, יותר מודרני, בצבע צהוב, שהיה תלוי על הקיר. הטלפון הצהוב היה ייחודי גם מבחינה זאת שאם הטלפון צלצל, ידעו שהרבנית נמצאת על הקו. באותה תקופה הרבנית היתה מתקשרת לעיתים קרובות כדי להתעדכן בשלום בעלה הרבי, והייתי מוסר לה דיווח.

יום אחד קיבלתי קריאה בביפר ונמסר לי: "יש לך שיחת טלפון במשרד". הלכתי למשרד וראיתי את שפופרת הטלפון הצהוב מונחת על השולחן. תיארתי לעצמי שזאת בוודאי הרבנית שמבקשת לשמוע דיווח מעודכן על מצבו הרפואי של הרבי. הרמתי את הטלפון, ואני שומע שמדברים מ... הבית הלבן! שמעתי קול תקיף וכועס שהזדהה כהמילטון ג'ורדון יועצו של הנשיא דאז, ג'ימי קארטר, לענייני פנים. הוא שאל אותי: "למה אתה רוצה לעשות את זה? ולמה אתה חושב שאנחנו צריכים להרשות לך לעשות את זה?". הרושם מדבריו היה שמדובר בבקשה מרגיזה ולא-שגרתית. ברגע הראשון לא הבנתי למה זכיתי ליחס צונן כזה ממנו, כי אף אחד לא הכין אותי לקראת השיחה הזאת.

ואז עניתי לו באותו טון של כעס: "אם האפיפיור היה חולה והיה מבקש שרופא בצבא האמריקני יטפל בו, אתם הייתם מכנסים מסיבת עיתונאים ומכריזים בקול תרועה על הסכמתכם בחפץ לב למילוי משאלתו, ובוודאי לא הייתם כועסים על הרופא שהיה מבקש לעשות זאת!". באותו רגע נשמע מעברו השני של הטלפון כחכוח ארוך בגרון... ואז הוא אומר לי: "טוב, אנחנו עוד נחזור אליך". התוצאה של אותה שיחת טלפון היתה שקיבלתי פקודה רשמית מהפנטגון בה נאמר שהועברתי על ידי הצבא מהונולולו לברוקלין, ומקום שירותי החדש יהיה ב-770 איסטערן פארקוויי...

זה היה המפגש הראשוני שלי עם העבודה של השלוחים, לא רק למען הרבי אלא גם למען יהודי פשוט כמוני.


הפתרון: רצון טוב וחוש הומור

באותה תקופה למדתי כמה דברים מעניינים על ליובאוויטש. דבר אחד שלמדתי היה משהו שרוב האנשים לא כל כך מדברים עליו. לרבי היה חוש הומור נפלא וזה מדהים לגלות לאילו מטרות הומור יכול להועיל.

לנו יש רק רבי אחד, אבל לרבי היו כל הזמן כמה רופאים. בשנת תשל"ח, אחרי התקף הלב, וגם בשנים שלאחר מכן, כשהיו לרבי בעיות רפואיות אחרות, התקיימו שיחות ועידה של הרופאים. פעמים רבות קרה שהרופאים היו יושבים במשרדו של הרבי, והיה מצב של אי-הסכמה ביניהם. באופן בלתי נמנע ובאופן מתמיד, חיוך רחב, כמעט צחוק מאופק למחצה, שהיה עולה על פניו של הרבי, הקל את המחלוקת ויישב את המצב בצורה כל כך מובנת מאליה. ואז הדברים פשוט התקדמו אל האפיזודה הבאה.

זה מאוד הרשים אותי. ניסיתי לשחזר זאת במצבים רבים בעבודתי הרפואית עם פציינטים, וזה מדהים לגלות איזו התקדמות אדם עושה כשהוא מראה רצון טוב להחלים. פעמים רבות מאוד, במהלך 26 השנים האחרונות, בבתי חב"ד שונים ובביקורים אצל שלוחים ברחבי העולם, ראיתי את אותן תכונות אנושיות ואותה הצלחה שנגרמת בעקבותיהן, כאשר רצון טוב עם חיוך והומור יכולים לפתור בעיות שבצורה אחרת שום טכניקה של עבודה קשה לא מצליחה לפתור אותן.


היה ברור מי 'בעל-הבית'

כשהרבי חזר לביתו בראש חודש כסלו, התחלנו תוכנית של מה שהיה נקרא באותם ימים "שיקום של הלב". בתקופה שלפני שהרבי חזר לביתו, התוכנית כללה הליכה הלוך וחזור לאורך הפרוזדור בקומה הראשונה של 770, ואחר כך עלייה וירידה במדרגות הבניין המובילות מהקומה הראשונה לשנייה, המצויות ממש ליד חדרו של הרבי. התרגול התקדם משלב לשלב – ללכת כך וכך מדרגות בפעם אחת, ללכת כך וכך פעמים בשבוע, או כך וכך פעמים ביום. מאוחר יותר, לאחר שהרבי כבר שב לביתו, היינו הולכים מרחקים שונים מ-770 לביתו של הרבי. בהתחלה ההליכה היתה למרחק של רבע 'בלוק', אחר כך למרחק של חצי 'בלוק', ואחר כך למרחק של 'בלוק' שלם, עד שהיינו הולכים בפעם אחת את כל הדרך מ-770 לביתו של הרבי. או שהיינו באים ללוות את הרבי בבוקר, כשהוא יוצא מביתו לעבר 770.

באותו זמן כבר זכיתי להשתתף בכמה מההתוועדויות של הרבי, מאז הוא שב להתוועד עם החסידים, לאחר שכבר החלים ושב לביתו. הבחנתי בכמה תופעות שבלטו בהתוועדויות של הרבי. ראשית, היתה שם הרבה שירה של החסידים וגם היו הרבה שיחות ממושכות של הרבי. אבל זה בהחלט לא היה בלי שום הוראה מלמעלה. הרבי היה מדבר קצת ואז היתה קצת שירה, ואז הרבי דיבר עוד קצת ושוב היתה קצת שירה, ואז הרבי דיבר עוד קצת הרבה ושוב היתה עוד קצת שירה.
באחת הפעמים שליוויתי את הרבי בהליכתו, שאלתי אותו שאלה די נאיבית: "גיליתי את צורת הארגון והסדר של ההתוועדויות, אבל איך הרבי יודע מתי לעבור מהחלק של השיחה לחלק של השירה ומתי להפסיק את השירה ולחדש שוב את השיחה?" באותו רגע היינו בשדרת ברוקלין פינת רחוב פרזידנט והרבי בדיוק אז התכונן לחצות את הרחוב לכיוון הבית שלו. הרבי הפסיק את הליכתו, הסתובב לעברי וענה לי בקצרה: "אני מחליט על זה"... היה ברור לי אפוא מיהו הממונה, מיהו 'בעל-הבית' כאן.


כך הסתיים ה'ויכוח'

ברצוני לציין אפיזודה נוספת שקרתה באותו זמן שלמרות שהיא בכלל לא היתה משעשעת אלא רצינית למדי, בכל זאת הרבי פתר אותה בצורה שלימדה אותי משהו וממשיכה ללמד אותי עד היום משהו בקשר לרבי, וכמובן גם בקשר לשלוחיו:

כפי שאתם יודעים, הרבי טען בתוקף מיד אחרי התקף הלב שעבר, שהוא מרגיע את החסידים, ואת כל העם היהודי, בכך שהוא מדבר אליהם באמצעות שידור חי מחדרו. אחד מאותם שידורים התקיים עוד לפני שהגעתי ל-770. אני הגעתי בשבוע של פרשת נח, ומאז נשארתי שם עד ראש חודש כסלו. אבל במוצאי שבת בראשית הרבי כבר הספיק לדבר אל החסידים פעם אחת בשידור חי. במוצאי השבת הבאה הרבי דיבר שוב בשידור. ראיתי שהציוד הקשור לשידור הוכנס לחדרו והבנתי שמשם הוא אמור לדבר אל הקהל.

כאן אני רוצה להביא לידיעתכם מידע רפואי שנוגע לעניין: לא מקובל לעשות דברים כאלה אחרי שאדם עובר התקף לב. אנחנו לא מדברים כאן על השלב של ביצוע משימות קשות אחרי התקף לב או לפניה. אותו שלב שאנחנו מאפשרים לאדם לנוח ולהחלים מיד אחרי ההתקף, הוא הרבה יותר ממושך מאשר השלב שלאחריו. כך שבתור רופא צעדתי בנחרצות לעבר הרבי ואמרתי לו: "אסור לך בשום אופן לעשות את זה. זה לגמרי לא בסדר!" והרבי, מתוך הערכה כלפיי, במקום לנסות להיאבק נגדי איך אני אומר שזה לא בסדר, אמר לי כך, ואני מצטט: "אתה אדם צעיר ונחמד, ואתה בוודאי רופא צעיר טוב, ואתה מוצא את עצמך במצב מאוד חשוב. אבל אני הולך לעשות את זה, ואתה בעצם לא יכול לומר לי שזה לא בסדר".

היה נראה לי שלרבי היה חשוב מאוד שאני בסופו של דבר אסכים אתו, שהוא יוכל להמשיך ולדבר אל הקהל. אבל אני סרבתי, משום שמבחינה רפואית זה לא היה בסדר. ואם זה לא בסדר – אז זה לא בסדר, ולא משנה מיהו האדם שלגביו מדובר. אני המשכתי להיאבק על עמדתי, ולבסוף הרבי אמר לי: "תודה רבה לך". עכשיו תארו לעצמכם את המחזה הבא: אני נמצא בחדרו של הרבי, מוקף בכמה אנשים שנראים בדיוק כמוכם – כולם עטורי זקן, חבושי מגבעות שחורות וחליפות שחורות – ואני הייתי היחיד בחדר שהיה נראה כפי שנראיתי. כל האחרים בחדר השתייכו לקבוצה של הרבי. ואני עמדתי שם והמשכתי לטעון כלפי הרבי: "אסור לך לדבר לקהל בשידור". השיחה בינינו הסתיימה בכך שהרבי התחיל לדבר אל הקהל בשידור...

אבל במבט לאחור, למדתי מזה משהו מיוחד. האמת היתה ששנינו היינו צודקים. כשאני באתי עם הטענה שלי, הרבי אמר לי שאני צודק. בדיקת הדם שלו ובדיקות אחרות הראו שמבחינה אוביקטיבית הלב שלו לא אהב את הרעיון שהוא מקיים את השידור הזה. מצד שני, הרבי גם הוא היה צודק. וזה לא היה בגלל שום סיבה פסיכולוגית. הוא צדק משום שהקב"ה אמר שהוא צודק. בצורה שאני מבין את זה, הקב"ה אמר: "בקשר לרבי, הוא נמצא בקבוצה שלי". והקריטריונים מן הסוג שבו הקב"ה מנהל את העולם, הם למעלה מן הטבע, למעלה מכללי ההיגיון והסדרים המקובלים. אותו טבע שהקב"ה ברא, הקב"ה לא רצה שהרבי יחיה על פיו.

וזהו המסר עבור כל העם היהודי בכלל, "אשר בחר בנו מכל העמים", ועבור כל השלוחים היושבים כאן בפרט. כולנו מהווים שלוחות של הרבי. כולנו נקראים בניו של הקב"ה, והמאמצים שאנו משקיעים וההצלחות שאנו משיגים הם לא בזכות כללים מן הסוג שאתם קוראים עליהם בספרים, הם לא נובעים מהידע איך להיות דיפלומט טוב, אלא הם נובעים מן הצדק והיושר ומן העובדה שנבראנו כדי למלא את רצון השם – ואת זה חשוב שכולנו נדע.

אתם השלוחים, כולכם גיבורים. כי אם מישהו רואה את ד"ר רזניק, הוא יאמר: "הוא רופא". אולי מישהו יגיד: "הוא רופא יהודי". אבל כשיש פעולת גומלין בין אנשים ובין השלוחים של הרבי, אתם מייצגים את הרבי, את התורה ואת היהדות. ומבחינת הסוג של הרושם שאתם עושים על אנשים, וההצלחה שיש לכם – כישלון הוא בכלל לא אופציה. אתם מייצגים את הקב"ה ואת הרבי, ולכן מובטחת לכם הצלחה".

הדברים נאמרו בכינוס-השלוחים לפני שנתיים ופורסמו בשבועון 'כפר-חב"ד'.