"הייתי בן 16, נראיתי כמו היפי, לא הייתי בעניין של יהדות. הייתי בעניין של מוסיקה, של רגאיי. גיל 16. ההורים שלי רצו שאסע לישראל, הם רשמו אותי לאיזו תוכנית של שלושה חודשים ושילמו בשביל זה, ככה יצא שהגעתי לתיכון אלכסנדר מוס בהוד השרון. הסידור שם היה כזה שבבוקר אתה לומד על יהדות, על ישראל, בערב עוברים לנושאים כלליים יותר ובשאר הזמן לוקחים אותך לכל מיני טיולים בארץ, כל פעם למקום אחר, שתרגיש את ישראל. זה לא היה משהו דתי. יותר בעניין של להתחבר לשורשים היהודיים שלך, להכיר קצת. "אחרי כמה שבועות", ממשיך מתיו מילר, במקור ילד יהודי חילוני מפרוור ניו יורקי אמיד, לספר איך הפך למתיתיהו ("מתיסיהו") מילר, הרגאיי-דוס הראשון בעולם ובוודאי המצליח שבהם, "אחרי כמה שבועות לקחו אותנו להר הצופים להסתכל על הנוף של ירושלים. עכשיו, האנשים שלוקחים אותך לשם יודעים טוב מאוד למה הם עושים את זה. יש לזה השפעה גדולה על בן אדם לעלות למקום הזה, להשקיף על ירושלים מלמעלה. זה נשמע קצת דביק, אני יודע, אבל זה לגמרי עושה את העבודה. אתה עומד שם למעלה, משקיף על העיר המדהימה הזאת, ואתה שר את 'ירושלים של זהב' ומשהו גדול זז אצלך בלב. פעם ראשונה שהרגשתי את הנשמה שלי, שבאמת הרגשתי אותה. הרגשתי את אלוקים". עשר שנים אחרי שמילר הרגיש את אלוקים בראשונה היחסים ביניהם כבר די ממוסדים. בעשור האחרון הספיק זמר הרגאיי החרדי להיפרד מהראסטות, מנעלי הבירקנשטוק ומעוד כמה מנהגים שאלוקים לא היה רואה בעין יפה; אלוקים, מצידו, השיב לבן טיפוחיו האהוב כגמולו וסידר לו חטיבת קצב כשרה, מכירות של 100 אלף דיסקים בכמה חודשים, חוזה שמן בחברת סוני, מסע הופעות מוצלח ברחבי ארה"ב ואירופה, הופעות בכל רשתות הגדולות בטלוויזיה ואת אהרון ביסמן, ג'ינג'י נמרץ אחר ואחד הבעלים של "ג'יי דאב", החברה שמנהלת את מתיתיהו. "ג'יי', אז אין ג'ואיש", אומר ביסמן, בן 25, ומחייך מאחורי מכשיר הבלקברי המסתיר את פניו רוב שעות היממה. הוא ג'ינג'י קומפקטי עם חיוך ענק וכיפת חירום קטנה שנשלפת מהכיס בשעת הארוחות, בן למשפחה יהודית מאריזונה שטעון כל-כולו במוטיווציה מיוחדת לתפוס למתיתיהו ביד ולהוציא אותו לכיבוש העולם. כמו שנאמר ב"אחים בלוז", הם במשימה מאלוקים. לא ממש מסתדר לאנשים לפני ארבע שנים למד ביסמן ניהול עסקי מוסיקה באוניברסיטת ניו יורק. מילר לקח אז קורסים כלליים "בניו סקול" בתקווה למצוא משהו שבאמת יעניין אותו, והמשיך במסעו הארוך לעבר היהדות. מדי פעם, דרך חבר משותף, הוא הגיע לדירה של ביסמן באיסט וילג'כדי לנגן ולשיר קצת רגאיי. כך זה התחיל. משם זה המשיך להופעות במועדונים קטנים ויצירה עם הרכבים שונים, אבל אז החליט מילר להשאיר את הפרק המוסיקלי מאחוריו ולהתמסר ללימודים בישיבה בברוקלין. שנתיים של לימודים בישיבה הספיקו כדי לשכנע אותו סופית שהרבי מלובביץ' - שבינתיים יצא למסע סידורים קצרצר באזור הווי-אי-פי בגן עדן - דווקא היה מעדיף לראותו מפיץ את האור באולמות מפוצצים בילדי קולג' לבושים ב"אברקרומבי ופיטץ'", ולא מתחת לנאונים מהבהבים בישיבה בקראון-הייטס. ההחלטה העצמאית הזו שלו, לחזור מעולם הקודש לעולם השעשועים, זכתה בסופו של דבר, לאחר מסע שכנוע שכלל הופעה מול בני הישיבה, לברכת הדרך מהרבנים. היום, אחרי שני אלבומים - "שייק אוף דה דאסט... ארייז" מ-2004 ואלבום ההופעה החיה "לייב אט סטאב'ס" שיצא השנה - והצלחה ביקורתית ומסחרית של ממש, מילר הוא גאוות הגטו של חב"ד הייטס. לא כולם מרוצים. "הזקנים פה לא ממש מתחברים לזה", הוא מספר, "לא באמת מבינים מה אני עושה ולמה זה טוב. אבל רוב החסידים פה תומכים. חלק מהם, בעיקר הצעירים, מגיעים באופן קבוע להופעות, זה עושה עניין גדול בקהל". מצפונו שקט. "הפילוסופיה של הרבי אומרת שאנחנו לא הדור של התלמידים החכמים", הוא מסביר. "הדור שלנו, הדור שלפני המשיח, הוא כמו גמד שיושב על כתף של ענק. אלה אנחנו, הסולייה בנעל של המשיח. זה מקום מאוד נמוך להיות בו, אבל מאוד חשוב. הדורות הקודמים למדו ולמדו, זו היתה השליחות שלהם. היתה להם היכולת הרוחנית לעשות את זה. הדור שלנו לא נמצא במקום גבוה מספיק בשביל זה. אבל יש לנו דברים אחרים לעשות. יש לנו מוסיקה, ויש לנו טכנולוגיה שמאפשרת לנו להפיץ אותה". הרדיו הוא אחת מהטכנולוגיות האלה. בשבועות האחרונים זוכה שיר של מילר, "מלך ללא כתר", שיר אהבה לתורה ולאלוהים, לנוכחות מוגברת בתחנות רדיו מחוף לחוף. הגויים מתים על זה. "מתיתיהו היה מצליח גם אם לא היה דתי", אומר ביסמן. "הוא זמר ופרפורמר ענק. הוא עושה 'ביט-בוקסינג' (חיקוי צלילים בקול האנושי), הוא ראפר וכותב ענק". את הביקורת שמשמיעים מדי פעם נגד הלקוח שלו, כאילו הוא גימיק, מבטל ביסמן בנחירת בוז. "הוא גימיק עד שהוא פותח את הפה. בהופעות שלו יש טירוף ואנרגיה שקשה היום למצוא בהופעות רוק. וזה בא מהשילוב הנדיר הזה של רגאיי, ראפ וניגונים חסידיים. אין עוד דבר כזה. הוא לא עומד על הבמה כמו פוץ עם גיטרה באיזו פוזה נון-שלאנטית. הוא בטירוף. הוא נמצא שם בשביל התשוקה, ואת זה אפילו הזקן והכובע לא יכולים להסתיר". מילר, לבוש שחורים ועטור ציציות ופאות לחיים, לא מאשים את המבקרים. "גם אני במקומם הייתי חושב שאני איזה סוג של גימיק. חסידי שעושה רגאיי, נו באמת. זה לא ממש מסתדר לאנשים בראש. אבל אני לא עובד על אף אחד. מי שמכיר אותי ואת המוסיקה שלי יודע טוב מאוד מאיפה זה הגיע, יודע שהחיבור הזה לגמרי טבעי בשבילי. כשהייתי שומע כילד את בוב מארלי שר על באבילון, זה נגע בי במקומות שאז עוד לא הבנתי כמה הם עמוקים. הנשמה הרעבה של מארלי רעבה כמו הנשמה שלי. הנשמה שלי מאמינה שבצע וכסף ושקרים, שהם חלק גדול מהעולם הזה, חייבים להיהרס בכל אחד מאיתנו, כדי שנוכל לעוף חזרה לציון, להחזיר את הנשמות שלנו לאלוהים. זו התוכנית הגדולה. משיח יבוא. אלוהים יתגלה". ברגע שהתחלתי להתפלל הפעם השנייה שמילר הרגיש את אלוהים היתה גם היא בישראל, באותו טיול בגיל 16. "אז, בפעם הראשונה, ראיתי חסידים בצורה שלא דומה בשום דבר למה שהכרתי מבית הספר היהודי ששלחו אותי אליו פעמיים בשבוע. שם אם אתה עונה כמו שצריך על שאלה בתורה, אתה מקבל נשיקת שוקולד. תמיד ניסיתי לברוח מזה. זה נראה לי מיותר. בישראל ראיתי 300 חסידים צפופים בחדר קטן, מטפסים אחד על השני, הפאות שלהם מתעופפות באוויר, מתערבבות בזיעה וברוק, והם רוקדים ומתפללים וצועקים לאלוהים. עמדתי שם ואמרתי לעצמי: 'וואו, זה אמיתי, זה לגמרי אמיתי, משהו חשוב קורה במקום הזה'". בשבוע שעבר הוא צילם קליפ באולפני "סינמה וורלד" בברוקלין לשיר מתוך אלבומו החדש. מילר הסתובב על הסט עם כוס קטנה של מים חמים ולגם ממנה לגימות קטנות. מסע ההופעות שממנו חזר מספר ימים קודם לא השאיר לו הרבה קול. את הוראות הבימוי הוא ביצע בהתמסרות, לא התלונן גם בטייק העשירי. אלבומו הראשון בסוני ייצא בסוף ינואר 2006 (באמזון כבר ניתן להזמינו) ואמור, בהפקתו של המפיק המוסיקלי הנודע ביל לאסוול, להיות אלבום הפריצה שלו. "סוני השקיעו בקליפ הזה סכום של שש ספרות", אומר ביסמן בסיפוק. עלילת הקליפ מספרת על ילד צעיר, אבוד למדי, שהולך ברחוב ולא ממש יודע מה קורה סביבו. זהו, באלגוריה, מילר הצעיר. על הקירות סביב הילד המון כרזות להופעות של מילר, שמתעוררות לחיים באנימציה. אבל הילד לא רואה מה קורה, הוא אטום לסביבה, לעתיד. כשהוא מגיע לקצה הרחוב הוא נתקל במילר המבוגר, שמגיח מעבר לפינה. משהו חזק קורה בין השניים. "הילד הזה לא ממש נמצא בסינק עם העולם", אומר ביסמן, "בדיוק כמו שמתיתיהו היה. הוא לא ממש היה בעניין היהודי בתור ילד. הוא גם לא ממש היה תלמיד. כל הזמן נאבק לחפש". כשחזר מישראל לווייט פליינס, הפרוור המבוסס שבו גרה משפחתו החילונית, הוא עבר תקופה לא פשוטה, שכללה הרבה התנגשויות עם ההורים והמורים והרבה עישונים. "לא הצלחתי למצוא את המקום שלי. היה לי קשה לחזור לתיכון. הראש שלי לא ממש היה בלימודים. אף אחד לא רצה לשמוע מה עבר עלי. כל החברים שלי היו בעניין של לעשן ולשתות. אם הייתי מנסה להיות רציני לרגע, לדבר על משהו חשוב, ישר היו מסתכלים עלי מוזר. היו רגילים שאני מצחיק את החבר'ה, אז זה לא הסתדר להם. אחר כך במקרה קיבלתי ספר תפילות בעברית. ברגע שהתחלתי להתפלל, משהו קרה. הדרך התחילה להיסלל בשבילי. ישבתי עם הספר הקטן הזה על הגג של התיכון והרגשתי שאני הבן אדם היחיד בעולם שעושה את זה. הייתי די לבד בחיפוש הזה שלי". לפני שנה הוא עזב את הישיבה ועבר ליצור ולעבוד כמוסיקאי במשרה מלאה. אבל הוא לא שכח מאין הוא בא ולאן הוא הולך; בכל רגע פנוי הוא יושב עם ספרי תורה ומנסה להשלים את מכסת הקריאה היומית שהקציב לעצמו. למסע ההופעות האחרון הוא לקח שתי מזוודות מלאות בספרי קודש וספרים עם שיעורים של הרבי. הפרזה לשם שמים. "זה היה קצת יומרני מצדי לקחת כמות כזאת של ספרים", הוא מודה, "כל הלהקה כעסה עלי בגלל זה. היינו צריכים להיסחב עם זה בכל ארצות הברית. אבל מה לעשות, אני שונא לבזבז זמן בנסיעות". בתחילת הדרך הוא נהג לעלות לבמה בעיניים עצומות. כך הוא היה נשאר בערך עד סוף ההופעה. פחד להסתכל אל הקהל, למצוא דברים שהוא לא אוהב. גם על הקיפאון שאפיין אותו בהופעותיו הראשונות הוא כבר הצליח להתגבר. היום הוא זז על הבמה בתנועות של ראפר מיומן. במשך תקופה מסויימת היה הסימן המסחרי שלו קפיצות ראש מפוארות אל תוך הקהל המשולהב, בסגנון עדות ההבי מטאל. הוא היה מהדק את הכיפה שלא תיפול, משנס את הציציות ומזנק אל הידיים המושטות. גם שלב ה"סטייג'-דייבינג" מאחוריו. "אם אתה עושה סטייג'-דייב לתוך קהל של בנים, תמיד יכולה להיות שם איזו בחורה, אז זה לא ממש מתאים. נשים לא אמורות לגעת בי. לפעמים מחכות לי ליד האוטובוס בנות שרוצות להצטלם ולקבל חתימה. אז אני מאוד מנומס, מצטלם איתן, אבל מסביר שאני לא יכול לגעת". בתקופת הלימודים בישיבה, עד שהכיר את אשתו, הוא היה מסתובב עם הפנים באדמה. לא הביט למעלה, כדי לא להיתקל במבט של נשים. את אשתו, טליה, הכיר בערב חג ההודיה, לפני שנתיים בדיוק. היא למדה אז קולנוע ובאה לצלם אותו לסרט תיעודי על איסור נגיעה, נושא סוער בקרב יהודי כל העולם. רב משותף שהכירו שניהם שידך ביניהם ואחרי שמונה חודשים הם התחתנו. לטליה זה לקח קצת יותר זמן. "רציתי לראות עם מי יש לי עסק. להסתכל לו לתוך הנשמה, זה הדבר היחיד שעניין אותי. מצאתי נשמה גדולה". בשביל ילדה שגדלה בבית ליברלי יחסית של כיפות סרוגות, לא היה המעבר לחיים בקהילה חסידית צעד מתבקש. לפני שהכירה את מילר היא הסתובבה בעולם, חיה לבד באיטליה, יצאה עם בנים, לבשה קצר. מסע שעשתה לישראל לפני שלוש שנים שינה גם לה הכל. היא למדה באולפנה בירושלים והתחזקה באמונה. זה מה שהניח את הבסיס לקשר. מאוחר יותר גילו שגדלו כילדים זה ליד זה, מרחק חמש דקות הליכה, אבל מעולם לא נפגשו. אלוקים, בדרכו האלוקית, חיכה לרגע הנכון כדי להפגיש ביניהם. חרדי זה היפ יוסי פיין, המוסיקאי והמפיק שפועל הן בישראל הן בארה"ב, מכיר את מתיתיהו כבר כמה שנים. פיין היה מועמד להפיק את אלבומו של מתיתיהו בסוני, אך לבסוף בחרה החברה בלאסוול המפורסם יותר. "יש בינינו המון ריספקט, תמיד אומרים שלום", הוא אומר. מתיתיהו בעיניו הוא כישרון חורך. "ראיתי אותו מופיע כמה פעמים. הבחור אש, הוא עושה רגאיי אמיתי. הכרתי אותו כשהשתתפנו שנינו ב'עורי ציון', סרט על כל הסצינה של רגאיי יהודי בניו יורק". יש סצינה של רגאיי יהודי? "היתה לכמה רגעים, עכשיו זה ירד קצת. בסך הכל זה מתבקש, השילוב הזה בין רגאיי ליהדות, חיבור טבעי שהיה צריך לקרות כבר מזמן. יש המון סימבולים משותפים. כל העניין הזה של השימוש במגן דוד, המלך שלמה, משיח, אריה יהודה. יש לא מעט יהודים שמוצאים עצמם ברגאיי". לא מוזר לראות יהודי חרדי על במה? "בכלל לא. ביום טוב הבחור הוא קילר אמיתי. מוסיקלית, פרפורמנס, הכל. האש שהוא מביא לבמה זה משהו שלא ראיתי הרבה. אם מצליחים להדליק אותו על הבמה אז הוא נותן בראש כמו הג'מייקני הכי עצבני שיש, ואפילו יותר טוב. לא היו לו הרבה ברירות - הוא היה חייב להיות יותר טוב, אחרת היו אוכלים אותו בשנייה. הוא עושה ראפ ג'מייקני מדהים. אז הוא מחליף את 'ג'ה' ב'השם', אבל בסך הכל זה אותו דבר". הקהל החרדי שמגיע להופעות שלו מסתדר עם הקהל האמריקאי? "זה סידור שעובד מעולה. הנה בן אדם שמצליח לחבר בין כולם. החרדים בארה"ב שונים לגמרי מאלה שבארץ. פה הם נתפשים כעניים ומתבדלים, שמה שמעניין אותם זה רק למצוץ כסף מהמדינה. שם הם אנשי העסקים הכי מצליחים, עם החנויות הכי גדולות, עם כסף. חרדי זה היפ. הם יודעים הרבה, הם מעודכנים, שומעים מוסיקה. זה לא העיירה בפולין והם גם לא תופשים את עצמם ככאלה. מתיתיהו יושב על זה יופי. ובכל מקרה, שווה לראות אותו בלי קשר ליהודי או לא. האיש פשוט עושה מוסיקה טובה". זה הרבה מעבר עוד בתחילת הדרך החליטו מילר וביסמן החלטה אסרטגית - בלי חתונות ובלי בר-מצוות. החלטה נועזת, בהתחשב בעובדה שמדובר בזמר חרדי. "אף פעם לא ראיתי את עצמי כזמר חתונות או בר-מצוות", אומר מילר. "תמיד רציתי לשיר בשביל כולם, אז מה הטעם להגביל את זה? אני בא מהמקום הזה של מועדונים. שם הייתי מסתובב כשהייתי צעיר, ונראה לי הכי הגיוני לחזור לשם. את זה אני מכיר הכי טוב. זה המקום שלי". לא הפחיד אותך לאבד את השוק הטבעי שלך? "כל העניין הזה של לנגן בחתונות ולעשות שמח הוא מוזר בעיני. חתונה זה משהו כל כך שמח וטהור, לא צריך שם מוסיקה בשביל לשמוח. דווקא ככל שאתה רחוק יותר מאלוקים, אז במובן מסוים אתה גם קרוב אליו יותר. זו התפישה החסידית, התפישה הקבלית. החומר שאלוקים ברא ממנו את העולם, הניצוצות של הבריאה, נפלו והתפזרו בכל מקום בעולם. המשימה שלי זה להגיע למקומות הכי נידחים ולהרים את החומר הזה בחזרה לאלוקים. לקרב אותם אליו. כשאני מופיע בבארים ובמועדונים, זה מרגיע אותי לדעת שאלוקים נמצא במקום הזה, שהשכינה נמצאת שם, וצריך למצוא אותה ולרומם אותה מהמקומות הכי נמוכים". את אלוקים הוא יוכל למצוא בלי הרבה מאמץ גם במועדונים "בארבי" בתל אביב ו"המעבדה" בירושלים, אליהם יגיע לארבע הופעות בשבוע הבא. הוא מתרגש. "זה המבחן האמיתי שלי, להופיע קרוב לאלוקים. המוסיקה שלי עושה מקום לאנשים, הם יכולים להוריד את החומות ולהיכנס לתוכה. אם המוסיקה היתה ברקע וכל העניין שלי היה רק לקרב את האנשים לאלוהים, לא היה לזה שום סיכוי לתפוס כמו שזה תפס. זה הרבה מעבר. זה לא שאני חושב שזה יביא לשלום עולמי או משהו כזה. אבל יהיו שם דתיים בהופעה והרבה חילונים, בדיוק כמו בהופעות שלי פה, ונראה לי שלמוסיקה הזאת יש הכוח לגשר בין הדברים". אם לשפוט על פי ניסיון העבר, יזכה מתיתיהו לחיבוק מקומי חם. בפעם הקודמת שהופיע בישראל, לפני שנתיים, הוא היה אלמוני כמעט לגמרי. "דודו פישר הזמין אותי לבוא לשיר בחתונה של הבן שלו והסכמתי. בירושלים הגעתי במקרה למקום מוזר בעמק רפאים, נראה קצת כמו בית ספר או מתנ"ס שעושים בו מסיבות. היתה שם להקה צעירה עם די-ג'יי ואווירה פרועה. כלבים הסתובבו שם על הבמה, אני חושב שקוראים להם משהו עם 'נחש'. "תפסתי שיחה עם הדי-ג'יי, אמרתי לו שאני רוצה את המיקרופון לכמה דקות. הוא לא הבין מה יש לבחור חרדי לחפש שם, אבל אם אתה בא עם הכמות הנכונה של ביטחון, דברים כאלה מצליחים לך. לקחתי את המקרופון, הסתכלתי על הקהל והתחלתי לעשות 'ביט-בוקסינג'. הם היו המומים כמה שניות. לא ממש הבינו מה קורה, מה הקולות האלה שאני משמיע. כמה שניות אחר כך הם נטרפו לגמרי. התחילו לצרוח בהתלהבות, לקפוץ בטירוף. זה היה רגע גדול".