שואלת פרדי ברוד: איזה מסר ברצונכן להפנות אל הקהל? כיצד אתן חושבות שאפשר להיעזר על-ידי החברה ומה הייתן רוצות לשנות? דרוש: סיוע מבפנים לאה: המסר הגדול ביותר שאני רוצה להעביר הוא שיש מקום לתגבר את המבצעים שעושים בקהילתנו "פנימה" (וזה לא חייב להיות על חשבון חוצה). לו היתה בת מחב"ד באה אליי במקום בחורה משירות לאומי... אני גם רואה בבני ברק שבחורות נוטלות על עצמן כמחויבות אישית לקחת ילדים בשבתות, לעשות תרגילים עם ילדים מיוחדים וכדומה. זה לא שהבנות שלנו לא פועלות חלילה, הבנות שלנו נהדרות, אבל אני מבקשת להדגיש את הצורך שיושיטו יותר עזרה וסיוע. פעם שאלו אותי חברות מדוע אני טוענת שאני מתמוטטת. הילד שלי נראה חמוד כלפי חוץ ולא רואים עליו עד כמה עבודה הוא דורש מעל ומעבר למקובל. אני רק יכולה להגיד שהעובדה שלא רואים בחוץ זו מחמאה עבורי... יחד עם זאת אתן רק שתי דוגמאות ממכלול החיים של הבן: השבוע, לאחר שגמרתי לקלח את הילד, להאכילו והוא כבר לבוש מוכן לשינה, לפתע הריח של ארוחת הערב שלנו גרם לו הרגשה מעיקה והוא הקיא, בכה והייתי צריכה להתחיל את הכל מהתחלה: ניקיון הבגדים, הילד, המטבח וכו'. לכל ילד רגיל קורה שהוא מקיא או מרגיש לא טוב, ואז זה באמת מקשה על האם מאוד. תכפילי את זה במספר הפעמים שזה קורה לבן שלי... ותביני מדוע אני מתמוטטת... גם כשאני יושבת עם חברות בגינה הציבורית, חברותיי יושבות רגל על רגל ונהנות מקרני השמש ואילו אני מרגישה שהראש שלי עובד כמו מאוורר; הלוך וחזור, הלוך וחזור, ומדוע? משום שהבן שלי לא יודע מה הן תקנות התעבורה. הוא עלול לברוח לכביש והוא עלול לעשות שיקול לא נכון ולהיחבל. וכך, השעה שהיא רגיעה עבור חברותיי, היא שיא המתח עבורי... ועוד: קודם כל 'כל הכבוד' למי שבאמת מנסה לסייע בחב"ד, למשל ארגון "יד לילד המיוחד", שערך עבורנו שבתות וטיולים. אבל זה עדיין לא מספיק. אחרי האיבחון הראשוני של הבן, התחלנו ללכת לקבוצת תמיכה עם זוגות לא שומרי מצוות. התמיכה הייתה הכרחית עבורנו, אבל לו היו מקימים דבר כזה אצלנו, זה היה נפלא! ארגונים ממוסדים או סיוע אישי מיחידים, מקום בו יונחו הורים למי לפנות אם בתחום הרפואי אם בתחום הכלכלי והרגשי – כל אלו יכולים לסייע רבות, אך הם אינם במקום הסיוע החם והאישי מלב אל לב. גיטי: גם לי צר להודות, אך בחברה שלנו אין די פתיחות לילדים מיוחדים ולמשפחותיהם. יש לדעתי מקום לשבת עם המשפחה ולשוחח על הדרכים בהן ניתן לסייע ולתת כתף ומשען. יש להראות כבוד לילדים החריגים ולחנך את כל הילדים לא ללעוג, לא להשפיל. להזמין אותם, לתת להם תחושה שהם מיוחדים... אם הורים ילמדו את ילדיהם שכל ילד הוא בריאה של הקב"ה וכשצוחקים מילד מסכן עושים צחוק ממעשי ידיו יתברך, הם יבינו אולי קצת יותר. ראוי גם לבקש מהילדים (אפשר כמעט בכל גיל) לנסות להבין מה עובר על הילד החריג, איך הוא מרגיש, עם מה עליו להתמודד... ילד שהוריו משוחחים עמו בפתיחות על הנושא, כבר לא יעז לצחוק על הילד החריג ורגשי הרחמים בקרבו יתפתחו. מובן שאם אותו ילד חריג זכה והוא משתתף בלימודים או בקייטנה עם יתר בני גילו, הרי שהזמנה להכין ביחד שיעורי בית היא דבר נפלא, כמו גם הזמנה סתמית לבילוי זמן ביחד דבר המגביר את הדימוי העצמי של הילד שכה זקוק לכך. ובקשר למשפחות: הייתי רוצה לבקש שחברים ומשפחות יעזרו לנו להתמודד עם התיק הגדול הזה שנפל עלינו. יש כל כך הרבה דרכים לעשות את זה, וחלק רב מהן הן דרכים פשוטות לביצוע: הזמינו את הילד החריג אליכם לשבת, שתפו אותו בטיול משפחתי, ואם קשה מדיי עבורכם להתמודד עם הילד עצמו, תנו להורים הזדמנות להעניק לו על ידי שתיקחו את הילדים הבריאים שבבית. אנחנו עוסקים כל כך הרבה במבצעים ובשיחות אודות אהבת ישראל, הנה לנו מבצע אהבת ישראל במיטבו. יש כאן אפשרות לחיות את רצונו של הרבי בפועל! אני זוכרת שבאחת ההרצאות שנתן הרב גרונר שיחי' מיד לאחר ג' תמוז, הוא סיפר לקהל המאזינות שהרבי היה קורא לו לעיתים ומפקיד בידו סכומי כסף למסור למשפחות עניות או שליחויות בסגנון שונה, שמטרתן הישירה הייתה סיוע לזולת באופן גשמי. אמרתי שזה היה לאחר ג' תמוז. כולנו היינו כל כך מבולבלות ואובדות. חשבנו על נושאים גבוהים-גבוהים... וטוב עשה הרב גרונר שסיפר דווקא על העזרה הישירה הזו של הרבי למשפחות מסכנות. הרבי הראה לנו את דרך ההמשך בדוגמה אישית: אהבת ישראל זה לא רק סיסמה או פתגם. אהבת ישראל היא הקלה באופן מעשי על משפחות מתמודדות: לתת לאימא לנוח יום אחד שעתיים ולקחת את הילדים לגינה. להזמין את הילדים לסעודת שבת (או יום חול) כדי שהיא תוכל לנוח/לצאת לקניות/ להעניק זמן איכותי לילד אחד וכדומה. הרבה דובר בנושא זה ונראה לי שאם לפחות אישה אחת תיקח יוזמה ותעזור לפחות פעם אחת למשפחה אחת, היה כדאי להשקיע בראיון זה. ולסיום משפט נוסף: הילדים החריגים שלנו מצויים ברמות שונות של דימוי עצמי, אך באופן כללי הקהל בכל אופן מסתייג מרובם הגדול. אם כאשר ילד ייכנס לבית הכנסת יקבלו את פניו בחיוך או בצביטה של חיבה (לא כואבת); אם הילדה תשחק עם החברות בחבל קפיצה והן תעלמנה מדי פעם עין מכך שהיא 'נעבעך' לא מצליחה, ובכל זאת תשתפנה אותה במשחק בשמחה זוהי עבודת המידות בפועל ועל כך בנוי העולם כולו. רבקה: איאלץ להצטמצם בדבריי כי גם ספר עב-כרס לא יכיל את כל מה שיש לי לומר ולבקש... אך אחלק את הדברים לשני כיוונים. הפנייה הראשונה שלי מופנית אל מנהלי מוסדות ואישים בעלי השפעה בקהילת חב"ד. אני חולמת על השתלמויות למורים, מורות וגננות שילמדו את צורכיהם של ילדים מיוחדים וכך נוכל להשאיר את הילדים בשדותינו אנו. יש בתי ספר בודדים שכבר החלו לפתוח כיתות מקדמות לילדים בעלי צרכים שונים, אך כיתה פה או תיגבור שם הם רק כטיפה בים, ואני מקווה שליבותיהם של אנשי חינוך ייפתחו להשקיע עם כל הלב והיכולות בקידום הנושא, וכבר אמרו לנו חז"ל שאם יגעת מצאת! הבקשות הנוספות מופנות אל ידידים ובני משפחה. יש כאלו המסוגלים לתת עזרה על ידי טיול עם הילד המתוק שלנו, שמירה עליו שעה או שעתיים וכדומה זה ממש הצלת נפשות לפעמים רק לתת לי יכולת לצאת מן הבית ולערוך סידורים או סתם להתאוורר... אך גם אם יש כאלו שאינן מסוגלות להתמודד עם הילד החריג עצמו, יש גם להן יכולת לעזור על ידי סיוע עם הילדים האחרים. כן, אני יודעת שהמשפחות שלנו ברוכות ולכל אחת מאתנו יש מטלות ועיסוקים בלתי נגמרים, אבל יחד עם זה יש דברים שלא דורשים הרבה מאמץ נוסף. למשל: את אופה חלות לשבת? מה איכפת לך שגם הילדות שלי תעזורנה לך, תיצורנה מן הבצק ותהנינה מהחוויה. ממך זה לא גוזל כלום ואילו לילדה הזו יש פחות הזדמנות לאפות עם אימא חלות... ועוד דוגמה: הוצאת את הילדים שלך בחול המועד או בסתם יום של חול לפארק. האם זה יקשה עלייך מאוד שעוד ילד או שניים יגיעו אתך? אני לא מדברת על הקטע הכספי המעיק, בתחום הזה אני לא מצפה לעזרה כי לכל אחד יש כבר המעשר שלו וההתחייבויות, אבל הסיוע האישי והאיכפתיות דורשים מעט מאמץ, אך לילדי המשפחה תורמים המון. כיוון נוסף הוא מורות התיכון והסמינרים. לו ניתן היה לקיים מבצע שיכלול מחויבות אישית (בעל כל שם שיינתן לו) ובמבצע זה תוכלנה בחורות להגיע ולסייע כשמוסדות החינוך שלנו נותנים להן תמיכה ועידוד, הייתי אומרת שזו ממש הצלת נפשות. אנחנו כורעים לפעמים מהעומס, עומדים בו אמנם ב"ה וה' גם נותן כוחות, אבל ידוע לכולנו שביאת המשיח תלויה באהבת ישראל, ואני בטוחה שיש אפשרות לשבץ את הטיפול והחסד במסגרת זו. לקחת ילדים לגינה הציבורית, לשחק עם הילד עצמו או עם האחים שלו אין לי מילים להאריך בחשיבות הדבר. ולסיום אני רוצה לסכם: המילה ניסיון כוללת בקרבה את המילה נס. נס הוא מלשון התרוממות, התעלות. אני מרגישה שהנסיון הזה אכן מרים ומרומם את כל המשפחה. אני אמנם לא מאחלת את ההתרוממות הזו לאף אחד, אבל משניתנה לנו, אני מתפללת לה' לעמוד בניסיון הזה כפי שהוא יתברך רוצה.