מערכת COL
|
יום כ' חשוון ה׳תשס״ו
22.11.2005
זה לא כל-כך חשוב / דעה
איננו חייבים לקבל את הנחת-היסוד של עולם הפוליטיקה והתקשורת, שענייני המפלגות והמועמדים הם העומדים בראש סדר-היום. הדברים החשובים באמת נקבעים בזירות אחרות * מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' בהוצאת צעירי-חב"ד.
כנסת ישראל (אילוסטרציה)
חכמינו, אשר ניבאו בדייקנות רבה את סימניה של תקופת 'עקבתא דמשיחא', ציינו גם את אובדן המנהיגות שיהיה בדור הזה. הם רמזו זאת במאמר "פני הדור כפני הכלב": הכלב רץ לפני המרכבה, ובמבט ראשון נראה שהוא המנהיג ומורה-הדרך, אולם בכל פעם שמגיעים לפרשת-דרכים עוצר הכלב ומביט אחורה לבדוק לאן האדון רוצה לנסוע. כך אותם מנהיגים, לכאורה הם מובילים ומנווטים, אך לאמיתו של דבר הם מביטים ללא הרף אחורה ומכוונים את צעדיהם לפי דעת ההמון.
לכאורה זו הדמוקרטיה במיטבה – הקברניטים ערים לרצון העם ושואפים להשביע את רצונו. אולם האמת היא שאין כאן התחשבות בציבור, אלא פופוליזם המעיד על העדר חוט שדרה. אכן, זכותו של העם לבחור נציגים ולהחליט בין דרכים וכיוונים, אך לשם כך עליו לראות מולו אנשים הדוגלים בעמדות ובעקרונות. מי שמתיימרים להנהיג, צריכים להציב דרך שהם מאמינים בה, בלי שום קשר למידת פופולריותה, אלא מתוך תחושת אמת פנימית – והעם יבחר.
בהעדר אמת פנימית
מנהיגות הסקרים מתלווה למאפיין נוסף שנעשה בולט מאוד בשנים האחרונות – פוליטיקה של מניעים אישיים. מאז ומעולם ידענו שהפוליטיקה אינה בדיוק סמל היושר והאידיאלים הצרופים, ובכל-זאת הייתה תחושה שלצד המניעים האישיים יש גם עקרונות, אמונות וערכים. בשנים האחרונות דומה שכבר לא נותר דבר מכל אלה. הכול פוליטי, הכול אישי, הכול אינטרסים. הציבור יודע כי האידאולוגיה אינה אלא ססמת-סרק, ושהיא גמישה ובת-חלוף כמעט כמו גרביים.
מכאן נובעת תחושת המיאוס שפוקדת בימים האלה את הציבור, לנוכח הבחירות שנפלו עלינו. שוב אותם מאבקים והתכתשויות, שוב אותה התגוששות כוחנית, שוב הציניות הפוליטית. נחזה פעם נוספת בהתעטפות בססמאות, בהסתרת האמת, ביועצי תדמית ובספינים תקשורתיים. יהיו מנצחים ויהיו מפסידים, אך מה אנחנו, הציבור, נקבל מכל זה?
אולי הדרך להתמודד עם התקופה הקרובה היא בהמעטת חשיבותה. איננו חייבים לקבל את הנחת-היסוד של עולם הפוליטיקה והתקשורת, שענייני המפלגות והמועמדים הם העומדים בראש סדר-היום. אמנם העניינים הללו פותחים את מהדורות החדשות ונהפכים למשדרים מיוחדים, אבל האומנם הם חשובים כל-כך?
אם יש חשיבות לתוצאות הבחירות, הרי זה רק במובן של מניעת נזקים. בעשורים האחרונים עוסקת המערכת הפוליטית בדרדור מעמדה של ישראל, הן במישור היהודי-ערכי הן במישור הביטחוני-התיישבותי. כדי למנוע נזקים אפשריים (ואחרי כל מערכת בחירות מתברר שלא שיערנו את מידת ההרס והחורבן שיכולים להיגרם), חיוני להשתתף בבחירות ולבחור במי שיש לו הסיכויים לבלום את הרוחות הרעות ולמנוע נזקים. מעבר לזה אין סיבה לתלות בבחירות ציפיות רבות.
העשייה המכרעת
הדברים החשובים באמת נקבעים בזירות אחרות. החינוך, למשל. הפעילות להפצת התורה ולהשרשת ערכי היהדות בקרב שכבות העם. מפעלי עזרה וחסד. יצירה יהודית. העניינים הללו אינם זוכים לפתוח מהדורות חדשות, אבל הם מחוללים את השינוי האמיתי. הם מעצבים את דמותו של העם היהודי ושל הדור הבא.
אל לנו לחשוב שבהצבעה בבחירות אנו ממלאים את חלקנו בעיצוב פני העם והמדינה. זה אולי הכרח בל-יגונה, אבל ודאי אין הוא הדבר החשוב ביותר. כולנו צריכים לחוש דאגה מהידרדרות הערכים ומאובדן הזהות היהודית, אולם הפיתרון לכך לא יבוא, ככל הנראה, מהמערכת הפוליטית, אלא מהמוני יהודים, העושים מלאכת-קודש, בעבודה אפורה ויום-יומית. עשייה זו היא שתכריע את הכף ותביא את הגאולה האמיתית על-ידי משיח-צדקנו.
לכאורה זו הדמוקרטיה במיטבה – הקברניטים ערים לרצון העם ושואפים להשביע את רצונו. אולם האמת היא שאין כאן התחשבות בציבור, אלא פופוליזם המעיד על העדר חוט שדרה. אכן, זכותו של העם לבחור נציגים ולהחליט בין דרכים וכיוונים, אך לשם כך עליו לראות מולו אנשים הדוגלים בעמדות ובעקרונות. מי שמתיימרים להנהיג, צריכים להציב דרך שהם מאמינים בה, בלי שום קשר למידת פופולריותה, אלא מתוך תחושת אמת פנימית – והעם יבחר.
בהעדר אמת פנימית
מנהיגות הסקרים מתלווה למאפיין נוסף שנעשה בולט מאוד בשנים האחרונות – פוליטיקה של מניעים אישיים. מאז ומעולם ידענו שהפוליטיקה אינה בדיוק סמל היושר והאידיאלים הצרופים, ובכל-זאת הייתה תחושה שלצד המניעים האישיים יש גם עקרונות, אמונות וערכים. בשנים האחרונות דומה שכבר לא נותר דבר מכל אלה. הכול פוליטי, הכול אישי, הכול אינטרסים. הציבור יודע כי האידאולוגיה אינה אלא ססמת-סרק, ושהיא גמישה ובת-חלוף כמעט כמו גרביים.
מכאן נובעת תחושת המיאוס שפוקדת בימים האלה את הציבור, לנוכח הבחירות שנפלו עלינו. שוב אותם מאבקים והתכתשויות, שוב אותה התגוששות כוחנית, שוב הציניות הפוליטית. נחזה פעם נוספת בהתעטפות בססמאות, בהסתרת האמת, ביועצי תדמית ובספינים תקשורתיים. יהיו מנצחים ויהיו מפסידים, אך מה אנחנו, הציבור, נקבל מכל זה?
אולי הדרך להתמודד עם התקופה הקרובה היא בהמעטת חשיבותה. איננו חייבים לקבל את הנחת-היסוד של עולם הפוליטיקה והתקשורת, שענייני המפלגות והמועמדים הם העומדים בראש סדר-היום. אמנם העניינים הללו פותחים את מהדורות החדשות ונהפכים למשדרים מיוחדים, אבל האומנם הם חשובים כל-כך?
אם יש חשיבות לתוצאות הבחירות, הרי זה רק במובן של מניעת נזקים. בעשורים האחרונים עוסקת המערכת הפוליטית בדרדור מעמדה של ישראל, הן במישור היהודי-ערכי הן במישור הביטחוני-התיישבותי. כדי למנוע נזקים אפשריים (ואחרי כל מערכת בחירות מתברר שלא שיערנו את מידת ההרס והחורבן שיכולים להיגרם), חיוני להשתתף בבחירות ולבחור במי שיש לו הסיכויים לבלום את הרוחות הרעות ולמנוע נזקים. מעבר לזה אין סיבה לתלות בבחירות ציפיות רבות.
העשייה המכרעת
הדברים החשובים באמת נקבעים בזירות אחרות. החינוך, למשל. הפעילות להפצת התורה ולהשרשת ערכי היהדות בקרב שכבות העם. מפעלי עזרה וחסד. יצירה יהודית. העניינים הללו אינם זוכים לפתוח מהדורות חדשות, אבל הם מחוללים את השינוי האמיתי. הם מעצבים את דמותו של העם היהודי ושל הדור הבא.
אל לנו לחשוב שבהצבעה בבחירות אנו ממלאים את חלקנו בעיצוב פני העם והמדינה. זה אולי הכרח בל-יגונה, אבל ודאי אין הוא הדבר החשוב ביותר. כולנו צריכים לחוש דאגה מהידרדרות הערכים ומאובדן הזהות היהודית, אולם הפיתרון לכך לא יבוא, ככל הנראה, מהמערכת הפוליטית, אלא מהמוני יהודים, העושים מלאכת-קודש, בעבודה אפורה ויום-יומית. עשייה זו היא שתכריע את הכף ותביא את הגאולה האמיתית על-ידי משיח-צדקנו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
