רחוב וועסטבורי במונטריאול היה פקוק לעייפה הבוקר (ראשון). הייתי רוצה להגיד 'כמו באמצע היום', אך בין השעות 4 ל-6 בבוקר הוא היה עמוס יותר מבשעות היום. אנ"ש, תמימים, חסידי פולין ומקורבים מיהרו לבניין ה"ישיבה" - בית-הכנסת חב"ד המרכזי במונטריאול, בחצרו נערך סדר כפרות לכל המבקש, והיו הרבה. ריח עופות עולה לנחיריים, ואני מדלג בקלילות מעל מספר שלוליות מים מהולים בדם טרי. הסדרן האחראי, ר' שימי טרויריג, מבקש ממני את הפתק הכחול, התלוש החתום המעיד ששילמתי 15 דולר קנדי - תרומת-קודש עבור בית-הספר החב"די בעיר, שהרב זושא זילברשטיין נמנה על חברי הנהלתו, והוא אישית הגיע לשטח כדי לפקח על סדר העניינים והתרנגולים. את ה'כפרה' המיועדת מקבלים ממספר בחורים נמרצים, והנה מגיע הרגע הגורלי. אני מניח את התרנגול על השולחן, לא מרפה חלילה את אחיזתי מכנפיו. הוא עומד איתן וזקוף אבל ראשו שמוט כלפי מטה, ואני תהיתי: האם זה בגלל שהוא יודע לאיזה עולם הוא ממשיך ("ילך למיתה") או בגלל דאגתו שהוא לא מספיק ראוי כדי להיות כפרה שלי ("זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי"). הזמן לא נתן לי להמשיך לפנח מחשבות, השוחט ר' אברמ'ל גוראריה כבר עוד לסיים את מלאכתו הנאמנה. הקטע "בני אדם" נאמר, וידיד התנדב לסובב לי את התרנגול מעל הראש, כדי שאוכל להתעסק בכוונות התפילה. תחושת רווחה הורגשה בי, לאחר סיום שלושת הסיבובים. מעין הרגשה טהורה כזו, שעכשיו הנני נקי (הידיים דווקא מריחות מהעוף) ויותר חשוב: מכופר. באיחול שיהא לכולנו גמר חתימה טובה, אני נאלץ לסיים רשימה זו כדי להתפלל שחרית ולקבל פרוסת 'לעקאח' מהגבאי הוותיק, הרב משה-אליהו גרליצקי. (בנימין וייס, מונטריאול)