מערכת COL
|
יום ט"ו חשוון ה׳תשס״ו
17.11.2005
רעיון לחזרה בבתי כנסת – פרשת וירא
OL מפרסם גם השבוע דרשה מוכנה לפרשת השבוע לשבת וירא עבור השלוחים והתמימים ההולכים לבתי כנסת לחזרת דא"ח. הדרשה ב'כתבה מלאה'
א.
בפרשת השבוע מספרת התורה על מעשי החסד של אברהם: "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" (כא, לג). חז"ל מסבירים: "מהו אשל - אכילה, שתיה, לויה" ('מדרש תהלים' מזמור קי).
אם כי אברהם עסק בכל שלושת הדברים, האכיל, השקה וליווה את אורחיו – מכל מקום, כבוד מיוחד וחשיבות בפני עצמה נתנו חז"ל דוקא לל' – לליווי שצריך ללוות בו את האורחים. וכמו שכתב ברבינו בחיי על הפסוק: "ודע, כי מצות לויה היא גמר המצוה באכסניה ותכלית השכר".
אם אדם עושה רק את שני הדברים הראשונים, אכילה ושתיה, ומחסיר את ענין הליווי – חסר לו הרבה בכל המצוה. [ולחידודא: יש סיפור מפורסם, על יהודי מכניס אורחים מופלג, שיום אחד באה אש וכילתה הרבה מנכסיו. בא אותו יהודי לפני הצדיק שבעירו, והקשה: למה זה מגיע לי? אני משתמש בנכסיי למטרות חיוביות מאין כמותן, מקבל אורחים בסבר פנים יפות – ומדוע שלח הקב"ה אש שתכלה מנכסיי? שאל אותו הצדיק: מה אתה עושה עם האורחים? ענה האיש בפשטות: אני דואג להם למאכל ומשתה, ולכל צרכיהם. הסביר לו הצדיק כך: כנראה שחסר לך הליווי, וכך מ"אשל" – אכילה שתיה לויה – נשאר לך רק "אש", אכילה ושתיה...]
וכך כתב הרמב"ם, במעלת מצות הלויה, וזה לשונו (תחילת פי"ד מהלכות אבל): "שכר הלויה מרובה מן הכל. והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן".
ולמעשה, "דרך החסד" המיוחדת של אברהם אבינו, חידושה הוא בקיום הלויה – אבל לויה זו מוסיפה שלימות גם באכילה ושתיה שקדמו לה, כך ש"החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה" מתבטאת בכל שלושת הפרטים של "מאכיל ומשקה ומלוה".
והסבר מעלת הליווי הוא כך:
כאשר אדם מספק לאורחו את צרכיו באכילה ושתיה גרידא, הרי שהאורח עשוי להתבייש ולחוש אי נעימות על כך שהוא נאלץ לקבל את צרכיו מגורם חיצוני, אדם זר;
אמנם כאשר המארח מלווה את אורחו, מלמד הדבר על התעניינות כנה ואמיתית של המארח באורחו, שלכן כאשר הוא עוזב את ביתו הוא מלווה אותו ושם לב להליכתו ופרידתו. הלויה לא נועדה למלא מחסור גופני, אלא לתת כבוד נפשי.
ובכן, כאשר האורח רואה כי המארח מלווה אותו ומכבדו ביציאתו, הוא מבין ומרגיש שגם סיפוק צרכיו לפני כן, באכילה ושתיה, לא היה רק כדי 'לצאת ידי חובה', אלא באמת מתוך התעניינות פנימית וטוב לב. על ידי הלויה יוצא האורח מתחושת הזרות, והוא חש קירבה וחיבה מצד המארח.
וזהו החידוש של אברהם אבינו: לא להכניס אורחים רק כדי 'לצאת ידי חובה' ולדאוג למחסורם הגופני בלבד – אלא לעשות זאת מתוך אהבה וחסד אמיתיים, לדאוג לתחושתו הטובה של האורח. חידוש זה מתבטא בעיקר בלויה, אבל הוא משפיע ומגלה גם ביחס אל האכילה והשתיה, שהם לא ניתנים באופן של 'לצאת ידי חובה', לדאוג למחסור האורח 'כדי שלא יהיו לו טענות' – אלא הרבה יותר מזה, הם נעשות מתוך כבוד והתעניינות אמיתית.
[מעובד לפי לקו"ש חכ"ה ע' 73 ואילך]
בפרשת השבוע מספרת התורה על מעשי החסד של אברהם: "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" (כא, לג). חז"ל מסבירים: "מהו אשל - אכילה, שתיה, לויה" ('מדרש תהלים' מזמור קי).
אם כי אברהם עסק בכל שלושת הדברים, האכיל, השקה וליווה את אורחיו – מכל מקום, כבוד מיוחד וחשיבות בפני עצמה נתנו חז"ל דוקא לל' – לליווי שצריך ללוות בו את האורחים. וכמו שכתב ברבינו בחיי על הפסוק: "ודע, כי מצות לויה היא גמר המצוה באכסניה ותכלית השכר".
אם אדם עושה רק את שני הדברים הראשונים, אכילה ושתיה, ומחסיר את ענין הליווי – חסר לו הרבה בכל המצוה. [ולחידודא: יש סיפור מפורסם, על יהודי מכניס אורחים מופלג, שיום אחד באה אש וכילתה הרבה מנכסיו. בא אותו יהודי לפני הצדיק שבעירו, והקשה: למה זה מגיע לי? אני משתמש בנכסיי למטרות חיוביות מאין כמותן, מקבל אורחים בסבר פנים יפות – ומדוע שלח הקב"ה אש שתכלה מנכסיי? שאל אותו הצדיק: מה אתה עושה עם האורחים? ענה האיש בפשטות: אני דואג להם למאכל ומשתה, ולכל צרכיהם. הסביר לו הצדיק כך: כנראה שחסר לך הליווי, וכך מ"אשל" – אכילה שתיה לויה – נשאר לך רק "אש", אכילה ושתיה...]
וכך כתב הרמב"ם, במעלת מצות הלויה, וזה לשונו (תחילת פי"ד מהלכות אבל): "שכר הלויה מרובה מן הכל. והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן".
ולמעשה, "דרך החסד" המיוחדת של אברהם אבינו, חידושה הוא בקיום הלויה – אבל לויה זו מוסיפה שלימות גם באכילה ושתיה שקדמו לה, כך ש"החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה" מתבטאת בכל שלושת הפרטים של "מאכיל ומשקה ומלוה".
והסבר מעלת הליווי הוא כך:
כאשר אדם מספק לאורחו את צרכיו באכילה ושתיה גרידא, הרי שהאורח עשוי להתבייש ולחוש אי נעימות על כך שהוא נאלץ לקבל את צרכיו מגורם חיצוני, אדם זר;
אמנם כאשר המארח מלווה את אורחו, מלמד הדבר על התעניינות כנה ואמיתית של המארח באורחו, שלכן כאשר הוא עוזב את ביתו הוא מלווה אותו ושם לב להליכתו ופרידתו. הלויה לא נועדה למלא מחסור גופני, אלא לתת כבוד נפשי.
ובכן, כאשר האורח רואה כי המארח מלווה אותו ומכבדו ביציאתו, הוא מבין ומרגיש שגם סיפוק צרכיו לפני כן, באכילה ושתיה, לא היה רק כדי 'לצאת ידי חובה', אלא באמת מתוך התעניינות פנימית וטוב לב. על ידי הלויה יוצא האורח מתחושת הזרות, והוא חש קירבה וחיבה מצד המארח.
וזהו החידוש של אברהם אבינו: לא להכניס אורחים רק כדי 'לצאת ידי חובה' ולדאוג למחסורם הגופני בלבד – אלא לעשות זאת מתוך אהבה וחסד אמיתיים, לדאוג לתחושתו הטובה של האורח. חידוש זה מתבטא בעיקר בלויה, אבל הוא משפיע ומגלה גם ביחס אל האכילה והשתיה, שהם לא ניתנים באופן של 'לצאת ידי חובה', לדאוג למחסור האורח 'כדי שלא יהיו לו טענות' – אלא הרבה יותר מזה, הם נעשות מתוך כבוד והתעניינות אמיתית.
[מעובד לפי לקו"ש חכ"ה ע' 73 ואילך]
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
1 תגובות
1.
שכוייח
ט"ז חשוון ה׳תשס״ו
..
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
