מערכת COL
|
יום ז' חשוון ה׳תשס״ו
09.11.2005
רעיון לחזרה בבתי כנסת – פרשת לך-לך
COL מפרסם גם השבוע דרשה מוכנה לפרשת השבוע לשבת לך-לך עבור השלוחים והתמימים ההולכים לבתי כנסת לחזרת דא"ח. הדרשה ב'כתבה מלאה'
בפרשת השבוע מסופר על המצוה הראשונה – מכמה בחינות: הן המצוה הראשונה שניתנה לאברהם אבינו בתור היהודי הראשון, והן המצוה הראשונה שמקיים כל ילד יהודי בגיל שמונה ימים, וגם מצוה 'ראשונה' במעלה וחשיבות יתירה – והיא מצות ברית המילה, שנצטווה בה אברהם אבינו לדורותיו אחריו, להכניס את הילד לבריתו של אברהם אבינו.
מצוה זו היא גם האירוע החגיגי הראשון שעושים לילד יהודי, בה נותנים לו את השם היהודי שמחבר אותו עם המשך הדורות, ובה מאחלים לו כי הוא יצליח בחיים העומדים לפניו, ובכל הפרטים: "כשם שנכנס לברית – כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים".
אולם בתוך החגיגה השמחה הזאת, מתערב גם ענין של כאב וצער. כן, כפשוטו, הברית גורמת כאב לילד הנימול. כאב זה משפיע במדה מסויימת על כל האירוע, והגמרא אומרת (כתובות ח, א), שבברית לא אומרים "שהשמחה במעונו" – כמו שאומרים בשבעת ימי המשתה של נישואין – משום שיש "צערא דינוקא", צער של התינוק. ויש אף קהילות קדושות שלא מברכות ברכת 'שהחיינו' בעת שמחת הברית, בגלל צער זה המעורב בשמחה הגדולה.
ונשאלת השאלה: למה עשה ה' ככה? למה נצטווינו להכניס בתוך המעמד המרגש והנפלא הזה את ענין הצער של התינוק? וכמובן, לא מדובר רק בפרט צדדי, אלא זהו חלק מרכזי ועיקרי: אי אפשר לצייר ברית מילה 'אמיתית' ללא בכיו של התינוק. ומדוע באמת – הרי נצטווינו "עבדו את ה' בשמחה"?
ב.
לגבי אברהם אבינו, מצינו במדרש דבר מעניין (ב"ר פמ"ז, ט). המדרש מביא את דברי אחד החכמים, שדרש כי אברהם לא הצטער בעת שנימול, אלא בדרך נס הוא לא הרגיש את הצער. אולם בהמשך הדברים מקשה המדרש על שיטה זו, במלים חריפות [שהשימוש בהם במדרש הוא נדיר...], והמדרש מסיק שבאמת אברהם כן הצטער בעת המילה [ולא רק בעת המילה אלא גם שלושה ימים לאחר מכן, כידוע שלכן בא הקב"ה לבקרו ביום השלישי למילתו].
וצריך הסבר: מדוע המדרש 'מתעקש' כל כך שאברהם כן הצטער בעת המילה, ועד כדי כך שהוא מתבטא במלים חריפות כנגד אלו הלומדים אחרת? מה איכפת לנו לומר שאכן לאברהם 'הלך בקלות' ללא כאב?
ג.
אלא ההסבר הוא כך:
ענינה המיוחד של ברית מילה, הוא שהיא מחברת את האלקות, את הקדושה הנעלית, עם החלק הנמוך שבאדם – הגוף, הבשר הגשמי.
כידוע, האדם מורכב מחלקים יותר עליונים, בהם הוא דומה למלאכי השרת: הנשמה, השכל וכו'; ומחלקים יותר נחותים – הגוף, הבשר הפיזי, שבו הוא דומה לבעלי החיים.
ענינה של הברית הוא לחבר את הקדושה הנשגבה – עם בשר הגוף. ואמנם, בעוד מצוות משתמשים בגוף: צדקה נותנים ביד, תפילין מניחים על הראש והזרוע, וכו' – אבל שם המצוה לא מתחברת עם הגוף בצורה גלויה. המצוה עושה שימוש זמני ביד, לדוגמא לשם נתינת צדקה, אבל היד לא משתנית בעקבות המצוה שקיימה. היד משמשת כאמצעי, ולא כמטרה קבועה.
וזהו החידוש של המילה, שבה משתנה הגוף ממציאותו הקודמת, והחיבור עם בריתו של הקב"ה ניכר בבשר הגוף, בצורה חיצונית וגלויה, כאשר גם גויים מבחינים בכך. המילה מדגישה את העובדה שהקשר של יהודי עם הקב"ה אינו מוגבל לצד השכלי, הרוחני, שלו אלא הוא חודר בו עמוק, עד לרובד החיצוני של הגוף ממש.
חדירה זו מתבטאת ביתר שאת – בכאב שנוצר על ידי הברית:
לא זו בלבד שהמילה מחברת באופן כללי עם בשר גשמי, אלא אפילו כאשר מדובר על בשר גשמי ברמה נמוכה, עד כדי כך שקיום מצוה גורם לו לכאב וצער – במקום שיגרום לו לשמחה ותענוג, דבר המלמד על בשר מוגבל ושפל ש'לא מבין' את חשיבות המצוה ובמקום לשמוח הוא בוכה... –
וגם לשם מגיע הקשר עם הקב"ה. הקשר עם הקב"ה חודר בכל מציאותו של האדם, ובכל המצבים שבו – הן במצבים בהם קל לשמור על הקשר הזה, והן במצבים בהם קשה לשמור על הקשר הזה, וקיום המצוות כרוך בקושי ובצער מסויים. זהו המיוחד שבמצות מילה – החיבור של הקדושה הנשגבה והמרוממת, עד למטה מטה, בכל המובנים.
מעובד לפי לקו"ש חלק יו"ד עמודים 47-48.
מצוה זו היא גם האירוע החגיגי הראשון שעושים לילד יהודי, בה נותנים לו את השם היהודי שמחבר אותו עם המשך הדורות, ובה מאחלים לו כי הוא יצליח בחיים העומדים לפניו, ובכל הפרטים: "כשם שנכנס לברית – כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים".
אולם בתוך החגיגה השמחה הזאת, מתערב גם ענין של כאב וצער. כן, כפשוטו, הברית גורמת כאב לילד הנימול. כאב זה משפיע במדה מסויימת על כל האירוע, והגמרא אומרת (כתובות ח, א), שבברית לא אומרים "שהשמחה במעונו" – כמו שאומרים בשבעת ימי המשתה של נישואין – משום שיש "צערא דינוקא", צער של התינוק. ויש אף קהילות קדושות שלא מברכות ברכת 'שהחיינו' בעת שמחת הברית, בגלל צער זה המעורב בשמחה הגדולה.
ונשאלת השאלה: למה עשה ה' ככה? למה נצטווינו להכניס בתוך המעמד המרגש והנפלא הזה את ענין הצער של התינוק? וכמובן, לא מדובר רק בפרט צדדי, אלא זהו חלק מרכזי ועיקרי: אי אפשר לצייר ברית מילה 'אמיתית' ללא בכיו של התינוק. ומדוע באמת – הרי נצטווינו "עבדו את ה' בשמחה"?
ב.
לגבי אברהם אבינו, מצינו במדרש דבר מעניין (ב"ר פמ"ז, ט). המדרש מביא את דברי אחד החכמים, שדרש כי אברהם לא הצטער בעת שנימול, אלא בדרך נס הוא לא הרגיש את הצער. אולם בהמשך הדברים מקשה המדרש על שיטה זו, במלים חריפות [שהשימוש בהם במדרש הוא נדיר...], והמדרש מסיק שבאמת אברהם כן הצטער בעת המילה [ולא רק בעת המילה אלא גם שלושה ימים לאחר מכן, כידוע שלכן בא הקב"ה לבקרו ביום השלישי למילתו].
וצריך הסבר: מדוע המדרש 'מתעקש' כל כך שאברהם כן הצטער בעת המילה, ועד כדי כך שהוא מתבטא במלים חריפות כנגד אלו הלומדים אחרת? מה איכפת לנו לומר שאכן לאברהם 'הלך בקלות' ללא כאב?
ג.
אלא ההסבר הוא כך:
ענינה המיוחד של ברית מילה, הוא שהיא מחברת את האלקות, את הקדושה הנעלית, עם החלק הנמוך שבאדם – הגוף, הבשר הגשמי.
כידוע, האדם מורכב מחלקים יותר עליונים, בהם הוא דומה למלאכי השרת: הנשמה, השכל וכו'; ומחלקים יותר נחותים – הגוף, הבשר הפיזי, שבו הוא דומה לבעלי החיים.
ענינה של הברית הוא לחבר את הקדושה הנשגבה – עם בשר הגוף. ואמנם, בעוד מצוות משתמשים בגוף: צדקה נותנים ביד, תפילין מניחים על הראש והזרוע, וכו' – אבל שם המצוה לא מתחברת עם הגוף בצורה גלויה. המצוה עושה שימוש זמני ביד, לדוגמא לשם נתינת צדקה, אבל היד לא משתנית בעקבות המצוה שקיימה. היד משמשת כאמצעי, ולא כמטרה קבועה.
וזהו החידוש של המילה, שבה משתנה הגוף ממציאותו הקודמת, והחיבור עם בריתו של הקב"ה ניכר בבשר הגוף, בצורה חיצונית וגלויה, כאשר גם גויים מבחינים בכך. המילה מדגישה את העובדה שהקשר של יהודי עם הקב"ה אינו מוגבל לצד השכלי, הרוחני, שלו אלא הוא חודר בו עמוק, עד לרובד החיצוני של הגוף ממש.
חדירה זו מתבטאת ביתר שאת – בכאב שנוצר על ידי הברית:
לא זו בלבד שהמילה מחברת באופן כללי עם בשר גשמי, אלא אפילו כאשר מדובר על בשר גשמי ברמה נמוכה, עד כדי כך שקיום מצוה גורם לו לכאב וצער – במקום שיגרום לו לשמחה ותענוג, דבר המלמד על בשר מוגבל ושפל ש'לא מבין' את חשיבות המצוה ובמקום לשמוח הוא בוכה... –
וגם לשם מגיע הקשר עם הקב"ה. הקשר עם הקב"ה חודר בכל מציאותו של האדם, ובכל המצבים שבו – הן במצבים בהם קל לשמור על הקשר הזה, והן במצבים בהם קשה לשמור על הקשר הזה, וקיום המצוות כרוך בקושי ובצער מסויים. זהו המיוחד שבמצות מילה – החיבור של הקדושה הנשגבה והמרוממת, עד למטה מטה, בכל המובנים.
מעובד לפי לקו"ש חלק יו"ד עמודים 47-48.
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
1 תגובות
1.
לוחות עגולות?!
ח' חשוון ה׳תשס״ו
הנראה כדבר הזה?
או שתעשו שיפוץ ללוחות או שתחליפו תמונה הרי זה היפך השיטה.
חסידים.....!
או שתעשו שיפוץ ללוחות או שתחליפו תמונה הרי זה היפך השיטה.
חסידים.....!
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
