הסיפור המרכזי של פרשת השבוע הוא המבול, והצלתו של נח ומשפחתו מהמבול – על ידי התיבה שהיו בה.
ידוע הפירוש של הבעל שם טוב, שה"תיבה" היא רמז לתיבות התורה והתפילה. והדרך להינצל מכל ה'מבול' שמסביב, היא על ידי כניסה אל התיבה – להיכנס ולהידבק בתיבות התורה והתפילה.

המבול מתייחס ל"מים רבים", "מים זידונים", טרדות הפרנסה ועניני העולם השוטפים בחזקה במחשבתו של יהודי, מבלבלים אותו ומונעים ממנו מעבודת ה'. ויהודי נדרש לקיים את הציווי "בא אל התיבה", להיכנס בתוך תיבות התורה והתפילה, וכך להינצל מה'מבול' הרוחני.

על יסוד פירוש זה של הבעש"ט, מתפרשים כמה ענינים בפרשת השבוע, כדלקמן.

א.

בתחילת הפרשה נאמר: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו, ט). ורש"י מפרש: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".

לכאורה, מדוע רש"י מביא פירוש בגנותו של נח? למה לא הסתפק בפירוש החיובי?

אלא, ששני פירושים הפוכים אלו, בדרגת צדקותו של נח, באים ללמד כיצד פרשת נח והצלתו מהמבול שייכים לכל יהודי באשר הוא.

עלול יהודי לטעון: כיצד יכול הוא ללמוד מנח ולקיים את הציווי "בא אל התיבה" מבחינה רוחנית – הרי נח היה צדיק תמים, אדם שכל אורחות חייו היו באופן יוצא מן הכלל ולמעלה מהטבע, ולכן הצליח, באמצעות התיבה, להינצל מהמבול; אבל כאשר מדובר על יהודי פשוט ורגיל, הרי גם אם הוא יכנס ל'תיבה' של התורה והתפילה, הוא לא יצליח להינצל מהמים הזידונים של המבול!

על כך היא ההוראה מהפירוש השני ברש"י, שבעצם נח היה צדיק רק "בדורותיו", לפי ערך דורו שלו. ומדריגה כזו של 'צדיק' כן שייכת לכל יהודי: כשם שנח ניצל מהמבול, כך יכול כל יהודי להציל את עצמו מה'מבול' הרוחני, על ידי הכניסה לתיבות התורה והתפילה, לפי ערכו ומדריגתו.

זה באשר לכל יהודי פשוט; כאשר מדובר, לאידך, על יהודי שנמצא בדרגה נעלית ביותר, הוא עשוי לטעון טענה הפוכה: הוא כל כך נעלה ומרומם, כך שה'מבול' הרוחני בלאו הכי אינו מפריע לו ומבלבל אותו; ואם כן, הוא אינו צריך את תיבות התורה והתפילה כדי להינצל מהמבול!…

את זאת בא ללמדנו הפירוש הראשון ברש"י, שאדרבה: נח היה צדיק כה גדול, שלא רק בערך דורו הוא היה נחשב לצדיק, אלא בדיוק להיפך – אם הוא היה בדורות אחרים הוא היה צדיק גדול עוד יותר. ואף על פי כן – כדי להינצל מהמבול היה עליו לקיים את הציווי "בא אל התיבה" ולולי זאת לא היה ניצל מהמבול. ללמדך, שגם צדיק גמור אינו יכול לפטור את עצמו מהחובה "לבוא" בתוך תיבות התורה והתפילה.

ב.

והנה, במבול היו שני חלקים. מלמטה – "נבקעו כל מעינות תהום רבה", ומלמעלה – "ארובות השמים נפתחו". שני חלקים אלו שהיו במבול, קיימים גם באותם דאגות וטירדות המבלבלות את האדם מעבודתו לקונו:

"תהום רבה", המים שבאו מלמטה - מכוון לטירדות מדברים גשמיים, תחתונים, טרדות הפרנסה וכיוצא בזה;
ואילו "ארובות השמים", המים שבאו מלמעלה – מכוון לטירדות שבאים כתוצאה מענינים רוחניים, עליונים וגבוהים, כמו עסקנות ציבורית וכיוצא בזה.

אמת שחשוב מאוד לעסוק בעסקנות ציבורית, אבל, אם עיסוקים אלו פוגמים בדבקותו של יהודי בקב"ה ומונעים ממנו למלא את חובתו בלימוד התורה וקיום המצוות כפי שנפסק בשולחן ערוך – עליו לדעת שאלו הם 'מים זידונים', ולהיזהר מהם בהתאם.

לשני סוגי ה'מים הזידונים', הן לאלו שבאים כתוצאה מטירדות הפרנסה – והן לאלו שבאים כתוצאה מענינים רוחניים וגבוהים, יש עצה אחת כדי שלא לטבוע בהם:

להיכנס אל התיבה - להיכנס אל תיבות התורה והתפילה.

כאשר יהודי 'בא' ונכנס אל תוך מלות התורה והתפילה, מתבונן בתוכנן והן חודרות בפנימיותו, הרי שהוא יבין כי הדרך להצלחה, הן בגשמיות והן ברוחניות, היא דוקא על ידי קיום רצון ה' ולא חלילה בדרכים אחרות. הכניסה כדבעי אל תיבות התורה והתפילה – היא שנותנת לו כח ויכולת לגבור על הטירדות השונות, ולהינצל מ'מי המבול' המאיימים לשטוף אותו.

ג.

אבל עדיין קשה:

לפי פירוש זה, ש"תיבה" קאי על תיבות התורה והתפילה – איך נפרש את הפסוק שבהמשך הפרשה, שבו ציווה הקב"ה לנח לצאת מן התיבה – "צא מן התיבה"? האמנם מצווה האדם לצאת מתוך התיבות הקדושות של התורה והתפלה?!
אלא שבאמת כך הוא. פעמים רבות שהסדר בעבודת האדם הוא שהוא צריך לצאת מתוך תיבות התורה והתפילה. זאת אומרת, לא להסתגר בתוך חדרו ולעסוק בתורה לעצמו, אלא לצאת אל העולם ולהביא גם אליו את אור הקדושה של התורה והתפילה.

הענין של "בא אל התיבה" הוא ההכנה כדי לצאת אל העולם. אדם שוקע בתורה ובתפלה במשך שנה שלימה – הזמן ששהו נח ובניו בתיבה – הכוללת בתוכה את כל שינויי הזמן האפשריים (כך מפרשים את תיבת 'שנה' – מלשון חוזר ושונה. היינו, שבמשך השנה ישנם כל שינויי הזמנים, ושינויי הזמן שבשנה הבאה הינם כמו 'חזרה' על השינויים שבשנה הקודמת, ואין בהם חידוש כל כך);

ואז, לאחר שהחדיר בתוך עצמו – במשך שנה שלימה, בתוך כל שינויי הזמן הקיימים בחייו - את אור התורה והתפילה, אז ביכולתו ומחובתו לצאת אל העולם שסביבו ולקדש גם אותו באור התורה והתפילה.

מקורות: התוועדויות תשמ"ה ח"א ע' 516. לקו"ש ח"ה ע' 281 ואילך. לקו"ש ח"א ע' 5.