מוצאי יום הכיפורים תשפ"ד

קייב, שכונת אבלון

"לחגוג" או "לציין"?

שאלה שהעסיקה את עורך עמוד הפייסבוק של הקהילה. גם אותי. ואנשי שפה סביבי.

איך חוגגים בלי 'לחיים'? יושבים. מתפללים. לא שותים. לא אוכלים. הולכים הביתה. חוזרים…. ושוב מדפדפים. מילים לקרוא - אלפים. בלבן. ללא חושים. איך "משווקים" חג כזה לאנשים?

יום כיפור הוא חג השליחות שלנו באבלון. חג של בראשית. עם זיכרונות מתוקים בתיק. כשהגענו לפני שבע שנים שכרנו אולם קטן בשכונה. התקשרנו למעט אנשים שהכרנו. ארגנו. הזמנו. ציפינו. וחיכינו. היינו שלושה מתפללים במשפחה. קיווינו לקושש עוד שבעה. אבל התקווה התאדתה. ב"כל נדרי" היינו חמישה. בשחרית ובמוסף התפללנו המשפחה, ולנעילה הגיעו שניים נוספים. כזו הצלחה...

לא זכינו להתפלל במנין באותה שנה, אך זכינו להתרגשות בתולית של שנה ראשונה. הידיעה שיצאנו לשליחות חדשה. המשפחה. למרות המורכבות, ואיתה, מילאה אותנו בשמחה. במשמעות. גם חידשה בנו חיות, שקצת קהתה.

זוכרת, שבמוצאי החג או למחרת, שיתפתי את המשפחה בקורות אותנו בחג. אחד מאחיי לא הבין איך ייתכן, שביום כיפור לא היה מניין. איך יכול להיות, שהיום הקדוש בשנה לא מורגש בשכונה. אתמול והיום שום דבר לא השתנה…

איך באמת?

על זה דיבר שלום היום באחת הדרשות במהלך התפילה. היו רבות כאלו. מחכימות. מאירות. ובעיקר, מחברות. לתוכן. למילה. לכוונת התפילה. גם שוברות שגרה. ויוצרות אווירה. על הקומוניזם. על פירות ביאושים, שהיום חווים ומרגישים. אנשים שגדלו בלי מסורת. אין על מה להתרפק, למה להתגעגע. לא קיים. לא ידוע. יש זוכרים את הגפילטע פיש של סבתא, התור הארוך לקבלת מצה. אבל זהו. כאן מתחיל. כאן מסתיים. אין זיכרונות של מה/איך לקיים. תמונת יום כיפור בדיסק לא קיימת. נעלמת. מסורת שלמה באבק. ללדת מחדש. ואנחנו כאן לא רק להביא יהודים לבית כנסת. גם לשחזר מסורת. שיהיה לדור הצעיר מה לזכור ועל מה להתרפק. ליצור זיכרון במשפחה. "יום כיפור" - תיקיה חדשה.

זה מה שהרגשנו בליל חג. הגיעו לא מעט מתפללים. קיטלים לבנים. זה מצד אחד. מצד שני, מרגיש לנו כמו טירונים. לזרוק למים אבנים. ליצור מעגלים. ואם לאו, אין גלים. ישראליק מסלסל בקול מתוק במיוחד. שלום מגבה, מרחיב את הפס. ואז, כששניהם לוקחים נשימה, מפסיקה המנגינה. הולכת ודועכת הנעימה. זה מעייף. מחליש. אתה מצפה, שעם סטאז' של 20 שנה בשליחות יהיו לך כוחות מגבים. עבים. רחבים. יזמרו בקולות עזים. ואיפה אוחזים. זכינו לכמה כאלו בשכונה. אבל המלחמה… תנועתיות דמוגרפית בעיצומה. רוצים לנסוע בלקסוס על הילוך חמישי, אבל תקועים בחיפושית על השלישי. אמרתי לשלום, שהשליחות הזו, על תנודותיה, שומרת אותנו בכושר שרירים. מפתחת כישורים. לא מאפשרת לקפוא על השמרים.

השינוי הורגש למחרת. באחת. יום כיפור הוא חג קצת מתיש. את הרב. החזן. הקהל. כך לפעמים מרגיש. זוכרת את עצמי נערה. מקשיבה. נהנית במועדים. סופרת גם את העמודים. ק"ו הלא מורגלים. לפגוש אינסוף מילים. אבל השנה משהו השתנה. התחברו תווים למנגינה. עוד לבנה. ועוד קומה. בניין שנבנה. הגיעו מתפללים רבים לתפילת שחרית. למוסף. כולם יחד. כל אחד לבד. להיות. להתפלל. להתחבר. להתמסר. ובלי למהר. כנראה טבעו של תהליך. ואין דרך לקצר…

יום כיפור אינו עטוף בצלופנים. אין בו מעדנים. ולא גינונים. חג, שעובד לא על החוץ. על הפנים. אדם צריך משהו בעצמו לשבר. להסכים להתגבר. ואדים, אינה ואלה בת ה-13 לקחו חדר במלון בו התפללנו. החליטו לחגוג ברצינות. זה היה להם לא פשוט. קצת חולשה. ועייפות. טלפונים שקורצים. מחשבות של שטות. אבל לא וויתרו. הלכו עד הסוף. וצלחו. תחושת ניצחון פנימית, שאי אפשר לצלם. לא מהר תיעלם. ויש את מי, שלא חצה את הנהר. התעייף. נשבר. התקדם. וחזר. ואולי יהדות היא שחור לבן. אך יש גם מרחב אפרפר. קילומטרז, שאדם עושה, גם אם עדיין אינו חוצה. ליאוניד מעולם לא צם ביום כיפור. היה בארץ 20 שנה. לא ביקר בבית כנסת. לא פסע. השנה היה איתנו. הגיע לקו הסיום. כמעט. ניסה. כזה מסע. בסוף הצום התבטא, שאם מישהו היה אומר לו בשנה שעברה, שיישב בבית כנסת בתפילת נעילה אחרי שצם חלק גדול מהיום, היה צוחק צחוק גדול…". אז אולי חשובה גם המגמה. לא רק מה שנבנה…

יום כיפור גורם לאדם לשינוי פנימי. עבודה על ה״אני״. גם במכירת עליות. משהו שהתחלנו בטפטוף אשתקד, והשנה בזרימה הלך וסחף. אנחנו אמנם לא בכפר חב"ד. ורוב המתפללים אינם שומרים תורה ומצוות. אבל אנחנו כאן לא רק כדי ללמד הלכות. אלא גם להתנסות ולחוות. הכל מהכל. לא רק מה שבפרוטוקול. ניסינו בליל חג. והמשכנו למחרת. המתפללים, שישנו על זה לילה, הגיעו עם מוכנות להשתתף. להתמקח. ולתת. אלו היו רגעים, שכדאי לנשום לתוכם. ליהנות. גם בלי תמונות. מתוק מדבש. במלון ויסאק. בטיילת היפה באבלון עשרות רבות של יהודים. לבושים קיטל. נינוחים. לא ממהרים. לא בורחים. בקריצת עין מתמקחים. שלום הסביר בטוב טעם את המנהג. המקורות, ואיך יהודים ביום כיפור עסוקים במכירות. זה נפל על אוזניים קשובות. ויש גם תוצאות. משהו בצינור השתחרר. מי פחות. מי יותר. אחד היהודים, שזו שנה שניה שצם איתנו בחג, עדיין קופץ קצת את ידיו. עד היום. משהו נפתח. התפילה הממושכת. ההסברים של הרב. הצום המשותף. משהו בפנים התרכך. השתנה. בטבעיות. בלי כוונה. כמו טיפס בסאונה לקומה העליונה.

כשהלכתי בבוקר עם הבנות שיתפתי אותן במחשבות. על ילדים בשליחות. על המורכבות. אחריות וזכות. על רווחים. מחירים. הרהורים. וערעורים. בשבילן חגים בשליחות הם חיבור לאנשים. משמעות ועשייה. גם חדווה ובנייה. כותבת לעצמי בפתק קטן. מניחה בכספת. רגעים כאלו אוספת.

על חיים ועל משמעות. לפעמים נדמה, שנשלחנו לכאן בשביל יהודי אחד. שבכל אירוע מחליף את פניו. ומדיו. ביום כיפור זה היה פסח. האיש. לא החג. כשחיכינו בתפילת יזכור מחוץ לאולם, נפתחה הדלת ופסח יצא. סיים להתפלל יזכור ומיהר לעזוב. אמר בכנות שחייב ללכת. בערב מקווה לחזור. תפסתי אותו לכמה דקות של שיחה. על סבא, סבתא. על המשפחה. סבתו הייתה שומרת מצוות. גם צמה כנראה ביום כיפור. אבל בו זה לא נגע. לא היה על זה דיבור.

ב-1987 משהו אצלו בפנים התעורר. החליט לבדוק מה זה אומר. בירר מה הכתובת של בית הכנסת בעיר בה גר. נכנס. את השער סגר. ובידו סיגריה. כשנכנס לחצר בית כנסת פגש בו יהודי, מביט בו. בסיגריה. נדהם. "איך אתה מעז להיכנס עם סיגריה למקום קדוש". פסח השיב בתמימות, שאינו יודע. לא מכיר את הכללים. ואיך מתנהלים. ובכלל, הוא רק בחצר. וממש מצטער. היהודי כעס. לא התרכך, לא חזר בו. לא התכופף. ופסח נסגר. נאטם. חזר לביתו. כפוף. נכלם. מצטער על הרעיון. מטמין אותו עמוק בארון. לפני כמה חודשים עשה היכרות עם הרב של אבלון. ומאז הוא איתנו. בחיוך. וביטחון. חוזר למקום הנכון. בכוחו של חיוך לקרב נשמה. של קרירות - להרחיק יהודי לשלושים שנה.

יש עוד הרבה בתים. ודלתות. להקיש. לפתוח. לפחות לנסות.

ואת פתיחת הלב (והכיס) ביום כיפור לא לציין.

לחגוג.