ערב יום הכיפורים. היום העמוס ביותר בשנה בעבודת הקודש של הרבי כהכנה לקראת היום הקדוש של "אחת בשנה". זהו יום שעבודת הקודש שלו נפתחת בסדר ה"כפרות" לפנות בוקר, ולאחר מכן תפילה בשעת בוקר מוקדמת; שעות ארוכות של חלוקת 'לעקאח' לקהל החסידים, נסיעה למקווה, תפילת מנחה, שיחה לאנ"ש, סעודת היום וסעודה מפסקת, "ברכת הבנים", ועוד. כל רגע יקר, כל רגע מדוד ושקול ביום הזה.

ואם כך הם פני הדברים ביחס לעבודת הקודש של ערב יום הכיפורים בכל שנה ושנה – על-אחת-כמה- וכמה שכך היה לפני חמישים שנה בדיוק בשנת תשל"ד, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

יודעי קורות הימים החב"דיים של התקופה ההיא מכירים את הסיפורים על ההכנות הרוחניות והשמימיות שהרבי ערך לקראת המלחמה, החל מקיץ שנת תשל"ג, בקריאה ובפעילות הבלתי שגרתית בסיסמת "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז וגו' להשבית אויב ומתנקם", בהתעוררות להוספה בתפילה תורה וצדקה ולעריכת כינוסי ילדים בימי הסליחות, ועוד.

הפעילות הרוחנית הכבירה הזו שהרבי עסק בה הגיעה לשיאה בערב יום הכיפורים, היום שלפני פרוץ המלחמה. בהשכמת הבוקר, כשהרבי הגיע ל-770, הורה למזכירו האישי הרב חדקוב להוסיף קטע למכתב-הכללי שכתב בו' תשרי. תוכן ההוספה היה שלמרות שעם ישראל הוא המעט מכל העמים, בכל זאת אצל עם ישראל העיקר היא האיכות ולא הכמות. והרבי הוסיף לכך הערה שבכל המלחמות שהיו לעם ישראל בכל תולדותיו יצאו היהודים כשידם על העליונה, וכך יהיה גם עתה עד ביאת המשיח. הרבי הורה להדפיס את 'המכתב הכללי' מחדש בתוספת הקטע הזה ואחר-כך הורה להזדרז להעביר את ההוספה לארץ-הקודש עוד לפני כניסת היום הקדוש.

ובתוך כל עבודות הקודש של ההכנות ליום הקדוש, ובשיאן של ההכנות הרוחניות למלחמת יום הכיפורים – מצא הרבי זמן בערב יום-הכיפורים תשל"ד לעיסוק לא בוער לכאורה.

הרבי קיבל ספר חדש של הגאון הרוגוטשובי, "צפנת פענח כללי התורה והמצוות" חלק שני, והספיק לעיין בו ואף לכתוב איגרת של מענה מפורט אל משגר הספר, הגאון הרב מרדכי- פנחס טייץ זצ"ל, רבה של אליזבט שבניו ג'רסי.

למה זה כל-כך 'בער' לרבי לעסוק בזה באותם רגעים קריטיים, שעות אחדות לפני פרוץ המלחמה בארץ-הקודש?

עיון מעמיק בתוכן האיגרת המופלאה (שהופיעה בחוברת השבועית שיצאה לאור על-ידי 'ועד הנחות בלה"ק' לקראת יום כיפור לפני עשור שנים), מעלה כמה מחשבות בקשר לאיגרת-קודש זו, הן בנוגע לעצם תוכן הדברים והן בנוגע לצדדים ה'טכניים' שלה, כמו התאריך וכדומה.

נפתח דווקא בשימת-לב לתאריך כתיבת האיגרת, שהוא בלתי שגרתי בעליל. הרבי רשם בראשית האיגרת את התאריך הבא: "עש"ק וערב יום הנורא יה"כ, גמח"ט, יומא דכולא עלמא אתכא, ר"ל אתכא דמלכא תכא דרחמנא אפי' כו'".

עוד בטרם ננסה לפענח את הצפונות שמאחורי 'תאריך' זה, נציין שזהו למעשה ציטוט ממכתב של הגאון הרוגוטשובי באחד השו"תים שלו, באיגרת שנכתבה אף היא בערב יום הכיפורים – בשנת תרצ"ד, ארבעים שנה בדיוק לפני כתיבת המכתב הנדון! – ובאיגרת שלפנינו הרבי מתייחס לציטוט זה בהגדירו זאת כ"הברקה נפלאה, וביחד עם זה – יסוד מוסד לכמה עניינים בתורה".

לצורך הבנת משמעות הדברים, נקדים כי הגאון הרוגוטשובי מתייחס כאן לסיפור המובא במסכת קידושין אודות האמורא פלימו שהיה מתגרה בשטן, עד שהשטן ביקש להכשילו. בערב יום הכיפורים התייצב השטן בביתו של פלימו כשהוא מתחזה לעני וביקש להיכנס ולאכול, בהסבירו ש"יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא". כלומר, בערב יום הכיפורים כולם מסבים סביב השולחן, כולל הוא עצמו, השטן. הגאון מקיש מהמלה "תכא" ]=שולחן[ שבסיפור זה לדברי התוספות במסכת ברכות )דף מב. ד"ה "אתכא"( ש"תכא" משמעו "תכא דרחמנא", שולחנו של הקב"ה. ומכאן, שגם השטן כביכול 'אוכל' וסמוך על שולחנו של הקב"ה.

הגאון ממשיך ומשווה בין מהותו של השטן שהוא "מציאות של העדר", בלשונו הייחודית של הרוגוטשובער, למהותו של יום הכיפורים, שאף הוא חשוב כ"מציאות" של תענית.

את השוואתו של הגאון בין שני המקומות בהם מוזכר הלשון "תכא" מגדיר הרבי כאמור כ"הברקה נפלאה", ואת ההיקש בין מהותו של השטן למהותו של יום הכיפורים, מגדיר הרבי כ"יסוד מוסד לכמה עניינים שבתורה".

הרבי ממשיך ומביא הקבלות לדברים האמורים גם מספרי קבלה וחסידות, ומציין שכמדומה בכמה מהם עיין הגאון עצמו. והרבי מסיים את מכתבו במילים "ואני כתבתי בחפזי"...

כמה וכמה הוראות אנו יכולים להפיק מאיגרת- קודש מופלאה זו, על שלל הביטויים הנדירים שבה. דורשי רשומות בוודאי ידייקו בהגדרה שמעניק הרבי ליום זה – "יומא דכולא עלמא אתכא, ר"ל [=רצונו לומר] אתכא דמלכא תכא דרחמנא" – ויפרשו שאף זה חלק מההכנות והפעולות הרוחניות שנוקט הרבי לקראת מלחמת יום הכיפורים. היינו: מאחר שבערב יום הכיפורים גם השטן עצמו עולה ונידון על שולחנו של הקב"ה ("תכא דרחמנא"), אב הרחמים, מה לו כי יבוא ויקטרג על עם ישראל?... ו"תן לחכם ויחכם עוד".

אולם דומה כי הלקח המרכזי הנוגע לנו כחסידים הוא – עד כמה אנו אמורים לייקר כל 'גילוי' חדש מתורתו של הרבי. וכלשון הביטוי החז"לי שהרבי מצטט במכתב זה: "מילתא אלבישייהו יקירי". הסבר הדברים, בלשונו של רש"י: "מעיל – דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו. כלומר, לפי שאתה תלמידו של רב ובקי בשמועותיו, אתה מחזר אחריהם"...

החביבות העצומה, הידועה והמפורסמת שהרבי רחש לספריו ולתורתו של "שר התורה" הגאון הרוגוטשובי, חביבות שבאה לידי ביטוי בין היתר במאות האזכורים והדיונים בתורת הרבי לחידושי תורתו של הגאון – גרמה לכך ש"אתה מחזר אחריהם".

זהו כנראה ההסבר ההגיוני היחיד לביטויים הנפלאים והנדירים שבהם רצופה איגרת זו, החל מראשית האיגרת שבה הרבי מתבטא כי בעת קבלת הספר החדש "נתמלא הבית אורה", ועד להמשך הדברים, כאשר הרבי ממהר לאשר את קבלת הספר במילים הנפלאות הבאות: "מרוב ההתפעלות על האור כי טוב כו' – מזדרז הנני לאשר הקבלה בצירוף רוב תשואות חן"...

וכפי שצוין בפתח הדברים, למרות כל עיסוקיו המרובים של הרבי בעבודת הקודש הכבירה של ערב יום הכיפורים, כאשר מגיע ספר חדש מתורתו של הגאון, אזי "נתמלא הבית אורה", והרבי מצא את הזמן המתאים לעסוק בעיון בספרו של הגאון ולהשיב על כך בעיצומו של יום---

ואת הלקח המרכזי האמור, עבורנו החסידים, חשוב לפתח ולהדגיש. איזו תחושה נפלאה אנו

אמורים לחוש כל אימת שיוצא לאור ומגיע לידינו גילוי חדש מתורתו של הרבי, אשר "נתמלא הבית כולו אורה". כאשר אנו מקבלים לידינו בבית, בבית-הכנסת, בישיבה או בבית-חב"ד, את החוברת השבועית החדשה ש'ועד הנחות בלה"ק' מוציא לאור עם עוד 'הנחה' מהתוועדות של הרבי, וקל-וחומר לגבי כרך חדש מסדרת "תורת מנחם – התוועדויות", או מכרכי "אגרות קודש" – אזי "מרוב ההתפעלות על האור כי טוב", הנה "אתה מחזר אחריהם".

לפעמים נדמה לנו "שלכאורה אין הזמן גרמא" (כלשונו של הרבי במכתבו האמור) לעסוק בלימוד 'גילויים' אלו בעיון המתאים בגלל טרדות מדומות, או אפילו אמיתיות. אבל כאשר אנו חדורים ב"מילתא אלבישייהו יקירי" – בחיזור אחרי שמועותיו ותורתו של כ"ק רבנו נשיאנו זי"ע – אזי כל העיסוקים האמיתיים והמדומים נדחים מפני האור כי טוב.