כששמעתי את הבשורה הזאת, הרגשתי שמישהו ירה לי חץ בלב. נכון, ידעתי שהמצב לא היה הכי טוב, אבל לפני שהוא הפך לפחות טוב - הוא כבר היה יותר טוב. פגשתי אותו בווארט של חבר לפני חודשיים, הוא היה רענן ומחייך ונתן לי טרמפ עד הבית, אפילו שזה האריך לו את הדרך בעשרים דקות.

לצערי לא הצלחתי להגיע להלווייה, אבל פתחתי סרטון של אחד ההספדים ועצרתי אותו אחרי עשר שניות. זה היה לי קשה מדי, קשה מאוד. רחמיאל היה לוחם, כל החיים. כבן להורים לוחמים, שעלו מברית המועצות, רחמיאל ירש את מידת ה"נצח" של הקדושה, והמשיך ללחום כדי להוציא מעצמו תמיד את הטוב ביותר.

רחמיאל גדל במוסדות חב"ד במגדל העמק, וגם כשגדל - התעקש ללמוד בתומכי תמימים ולא בישיבה תיכונית.

כפי שהמשפיע הרב מנחם דוברוסקין הזכיר בדבריו בעת ההלוויה - רחמיאל נפטר בט"ו באלול, היום של תומכי תמימים, בעודו תמים וזך. רחמיאל היה תמים ומקושר בכל איבריו וגידיו, חי"ל אמיתי של הרבי במלוא מובן המילה.

הוא היה חסיד אמיתי. הוא החליט להביא את 770 לישיבה, ויזם הקרנה של התוועדות מלאה של הרבי מדי שבוע. זה היה ממש ה"זהיר טפי" שלו; הוא היה דואג לבחור התוועדות ולהדפיס חוברת של השיחה כדי להקל על התמימים, וגם כשאחרים נשרו לאט לאט אחרי שעה-שעתיים, רחמיאל היה זה שנשאר עד הסוף, עד לרגע שבו האורות היו כבים, להיות קשור לרבי ולצפות בו כמה שרק אפשר.

הבחור החסיד הת' רחמיאל ליברזון ע״ה

"כל דבר שהוא היה עושה, הוא היה עושה במלוא הרצינות והאמת", שיתף אותי השליח הרב מענדי פקטור. "זה היה מיוחד לצפות בו לפני כל כניסה לאוהל הקדוש, הייתי מקנא בו, באמת שלו. הוא היה יושב בכובד ראש, מתכונן, לומד ולא מדבר מילה, ואפשר היה לראות שהוא מתכונן ל'יחידות' במובן הפשוט של המילה. כשהיינו בישיבה קטנה באלעד הוא זכה בהגרלה בסט של 'רמב"ם לעם' באחד מהמבצעים, והסט הזה ליווה אותו כל השנה, הולך עם הספר ביד וברצינות".

ועד כמה הוא היה למדן? בקורונה, כש-770 כמעט התרוקן והכל היה הפוך, רחמיאל החליט שזה לא לעניין לשבת ולהתבטל רק כי יש בלגן בחוץ. הוא הפך את עצמו לראש ישיבה ולמשגיח כאחד, קבע לקבוצת בחורים שנשארו אצל הרבי את סדרי הלימוד ל'סמיכה' והקפיד שקצב הלימוד יישאר כאילו כל העולם מתנהל כסדרו, תוך שהוא מדרבן את החברים לעמוד בקצב ולהיבחן יחד איתו. "לא היה עם מי לדבר", סיפר לי השליח הרב מאיר קלמן במהלך השבעה, "הבחור כל היום ישב ולמד, חרש את התורה מכל כיוון כחלק מאותה 'עקשנות' של קדושה".

ולמה בכלל כל הדברים האלו עולים על הכתב, עם סיום השבעה? כי "והחי יתן אל לבו". כל אחד מאיתנו, מי שפגש ברחמיאל ומי שפגש את פירות מעשיו, צריך לעשות משהו לזכרו. הוספה בלימוד, במבצעים, בהתקשרות, מה שתבחרו. אם רחמיאל לא ויתר לעצמו אפילו טיפה, גם בזמנים הכי קשים, אז גם אנחנו יכולים וחייבים לעשות הכל כדי שנגיע כבר לרגע של "ובלע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", בהתגלות משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.