מנהל אולם שמחות בביתר, חסיד חב"ד, שיתף בהתוועדות בשבת בבית הכנסת מאורע מסעיר שקרה לו באחת החתונות שהתקיימה לפני מספר חודשים.

באולם שבניהולו נערכה חתונה כדת וכדין, עד קרוב לחצות הלילה. למחרת, מקבל מיודעינו בעל האולם טלפון מאחד המחותנים, כי גביע הכסף היקר של המשפחה, עימו קידשו בחופה וערכו את ה'שבע ברכות' בסיום השמחה, נעלם! המחותן ביקש ממנהל האולם שיבדוק במצלמות מי הגנב.

מנהל האולם עשה כפי שנתבקש. אחת המצלמות הייתה מכוונת גם לשולחן הכבוד, שם נח לו גביע הכסף היקר.

לאחר צפייה ארוכה, נראה אברך מוכר, עם כל ה'שמונה בגדים', ניגש אל הגביע, מרים אותו, בוחן אותו היטב מכל עבריו, תוך שהוא מחטיף מבטים 'גנובים' לצדדים, שמה איש רואהו. לאחר מה שנראה כהתלבטות, הוא הניח חזרה את הגביע והלך.

והנה לא עוברים רגעים אחדים, ושוב חוזר האברך. הפעם הוא שוב נצפה מרים את הגביע, בוחן אותו, מביט כה וכה שאין איש, ו-הופ, הגביע עמוק בכיסו. 

"גנב", כל צופה יאמר מייד. הלוא כן? ובכן, תופתעו לשמוע מה שקרה:

למנהל האולם לא נותרה ברירה ובהזדמנות קרובה הוא פנה אל האברך החשוד בצורה ישירה: "אתה זוכר שהשתתפת בחתונה של משפחת פלוני אלמוני? מה עם הגביע?..." האברך 'החליף צבעים' ומיד הודה שאכן הוא זה שלקח את הגביע. "תמתין פה כמה דקות ואני חוזר עם זה", מלמל בבושת פנים. ואכן, לא עבר זמן רב והגביע היקר הונח על השולחן, הוחזרה הגניבה.

גניבה אמרנו? תשמעו עד הסוף:

האברך סינן בבושת פנים: "נכון אני לקחתי וגם החזרתי. רק תדע לך, שהגביע הוא שלי!".

"מאי משמע?" תמה בעל האולם. "הרי הרגע הודית בגניבה וגם החזרת את הגביע". 

לא נותרה לאברך ברירה והוא גולל את הסיפור כולו. מסתבר, כי לפני 15 שנה, אותו אדם היה מתארח כבחור בקביעות אצל משפחה מסויימת.
גביע הכסף שלו, בו היה מקדש על היין, נעלם יום אחד מהוויטרינה בבית המשפחה ומאז לא נודעו עקבותיו.

אחד מבני המשפחה, ברבות הימים מצא את הגביע והחל להשתמש בו לצורך עריכת חופות. לא חופה אחת, אלא חופות הרבה. כך הגיע הגביע לאותה חתונה והאברך שזיהה את הגביע שלו, שנעלם לפני שנים, זיהה אותו והחליט – במה שהתברר כטעות חמורה – לקחת אותו מבלי להודיע לאף אחד.

בעל האולם התמלא רחמים על האברך ועל הבושה שהייתה מנת חלקו, הגיש לו את הגביע, בתוכו גלל אלף שקלים כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה, ואמר לו: "זה שלך!"

לא פחות מפתיעה הייתה תגובת אותו אדם שהשתמש בגביע, כשנודע לו מבעל האולם על הסיפור כולו. "אוי כמה נכון. תמיד רציתי להחזיר את הגביע לבעליו אבל אף פעם זה לא קרה...".

בעל האולם מסכם את הסיפור במוסר השכל חד: "עד כמה צריכים להיזהר ולדון כל אדם לכף זכות, גם אם למראה עיניים בטוחים במיליון אחוז ש'תפסנו גנב'..."