להתראות גן-ישראל!

הם עמדו שם כולם, ילדים נרגשים ומדריכיהם, במעמד הסיום של 'מלחמת הצבעים'. כולם מחופשים בהתאם למוצג. כולם מתחילים לשיר את השיר המיוחד שנכתב עבורם ממש בשעות האחרונות: "לבד כחניך עמדתי בצד, את הפחד של השנה הראשונה אני פשוט לא אוכל לתאר. אבל החמימות של החברות, ההנאה במשחקים, הרוח רוממה אותי – הפכתי חלק."

ילד צנום וגבוה בן שלוש-עשרה עומד בחזית השורה הראשונה, דף מקופל בידיו, הוא נקרא לשיר 'סולו', מול כל הקעמפ. השיר הזה נכתב עליו, על יוני, ילד שהגיע לקעמפ לפני כחודש מבית מורמוני, אימו יהודייה אך אין לו חצי מושג על יהדותו. החודש האחרון הפך את חייו, הוא התחבר כל כך, הוא התקשר כל כך לרבי, לקדוש-ברוך-הוא, לחברים וליהדות. הוא לא רוצה לעזוב. הוא לא יכול. איך יחזור לסביבה נכרית? איך ישמור על יהדותו ועל מצוותיו?

הוא מתחיל לשיר:

"הדברים החדשים שלמדתי כאן, אומרים לי כל-כך הרבה, בלי גן ישראל, הו, איפה הייתי? בחברים שהכרתי כאן אני יכול להיות רק גאה, הסוף מתקרב, אני חייב לומר 'גוד ביי'!".

הוא שר את הבית, וקולו נשנק. גרונו בוגד בו והוא משתתק. הדמעות חונקות את גרונו ומתפרצות באחת. וכל הקעמפ, שמכיר היטב את יוני ואת סיפורו, מצטרף לבכיו. זהו רגע שקורה פעם בחיים, מחזה שנדמה כי נלקח מעולם אחר, כי כל הקעמפ, על מאות חייליו ומדריכיו – עוצר ובוכה. בוכה בדמעות שליש. ולאחר ההתעשתות וההתאוששות, כולם עוזרים ליוני ושרים ביחד:

"גוד ביי גן ישראל! הייתה לנו תקופה נפלאה. כמה אתגעגע, אבל אני נשאר מאחור. אני מבטיח: את מסריך לא אנטוש! אדם הרבה יותר טוב אהיה, עד ליום בו ניפגש שוב!".

וכך הגיע לשיאו סיפורו של יוני, יוני גלעדי מיוטה. והוא עוד לא נגמר, כי הסיפור הזה נגמר בחדרו של הרבי, בשנת תשנ"ג.

רגע השיא המתואר לעיל, מתועד היטב בוידיאו, וגם הרגע שהתרחש מספר ימים לאחר מכן בסיום הקעמפ, עת העניקו לו מדריכיו סט מהודר של תפילין כדי שיוכל להניחן גם בסביבתו הנכרית, מתועד בוידיאו. אבל עכשיו, נתחיל את הסיפור מההתחלה.

צפו בוידאו המרגש:

קיץ תשנ"ג: בחדרו של הרבי

"שנה לאחר מכן הוא שב לקעמפ." ממשיך ומספר הרב קוניקוב, "לאחרי הקעמפ הלכנו ביחד לרבי, זה היה כבר סוף שנת תשנ"ג. כולם עברו לפני הרבי והיו לוקחים דולרים מהשולחן והוא גם לקח. הייתה לו הזכות.

בשנה שאחרי הקעמפ אני נסעתי ליוטה להיות איתו ולקחתי אותו לקליפורניה, שם נמצאו חבריו מהקעמפ מהבנק שלו וגם המדריך שלו דייטש. היינו שם כמה ימים ושבת והיה יפה מאד.

אחרי שבע שנים, בשנת תשנ"ט יוני נסע לקראון הייטס לחתונה של נחמיה דייטש. אני זוכר שהוא לקח קצת משקה. הוא היה כבר בן עשרים והיה קצת שתוי, הוא בכה ואמר: "החלום שלי שאני אתחתן עם יהודייה. אבל מה לעשות? אני לא מכיר אף יהודייה ביוטה...".

סיום סיפורו המרגש של גלעדי (בשלב זה, לפחות) נמצא בקודש פנימה. וכך מספר לנו הרב מינץ:

"לאחרי תשרי תשנ"ג, כשהמצב הבריאותי של הרבי היה קשה, הבחורים יזמו 'מבצע בשורות טובות', לבשר לרבי בשורות טובות. ואז נזכרתי שלא כתבתי לרבי את כל הסיפור הזה בצורה מסודרת. ישבתי וכתבתי הכל, כחמישה עמודים. אחרי כמה שבועות, הרב קרינסקי אומר לי: יש לך ד"ש מיוחד!

"וכך מספר לי הרב קרינסקי: כשהקראתי בפני הרבי את הדו"חות, והגעתי למשפט שכתבת בסוף הדו"ח "ומצורף בזה כמה תמונות מיוני", [שלחתי שתי תמונות, אחת איך שהוא שר ואחת שהוא אוחז את התפילין], הרבי עשה עם ידו הקדושה תנועה כלפי פנים. לא הבנתי את כוונת הרבי והקראתי שוב את המשפט. הרבי עשה שוב תנועה כזאת שמשמעותה הייתה "להתקרב". הבנתי את המסר והבאתי לרבי את התמונה. הרבי לקח את התמונה בידיו הקדושות והניחה קרוב לעיניו הקדושות, וכך אחז בה למשך דקה ארוכה והתבונן".