הנה סיפור שילדיי שמעו ממני מאז שנולדו, סיפור שחוזר על עצמו מידי פעם.

קיץ תשנ״ז 1997, עשיתי עם חברי הרב שלמה ביסטריצקי עצירה של שבוע בפריז, רשמית כדי לבקר במקומות בהם חיו ופעלו הרבי והרבנית כשגרו בעיר ולמעשה פשוט כדי לטייל ולראות את העיר המפורסמת.

אבא שלי (הרה"ח ר' בנציון וישצקי שיחי') אמר לי בשיחתו איתי לפני הנסיעה ׳הקדש יום לביקור בארמון ורסאי, תקבל שם מושג מה הפירוש מלכות. כשתלמד פעם הבאה בחסידות על מלך, משל למלך, על היכלי המלך, תדע באמת על מה מדובר׳.

אבא שלי לא טעה, למרות השנים שעברו מאז, כשאני מדמיין מלך אמיתי, האולמות והחדרים שם עולים בזכרוני.

אבל לא זו נקודת הסיפור שילדיי שומעים ממני; בעמדנו בתור הארוך ברחבת הכניסה לארמון ראיתי על הרצפה שקית ריקה של ביסלי פלאפל, הרחבה הגדולה הייתה נקיה, אף לא לכלוך אחד למעט הביסלי פלאפל כמובן, מיד הרמתי אותה ואחזתיה בידי עד שהגעתי לפח אשפה.

את תחושת האחריות לכבוד עמי ואלוקיי שהייתה לי באותו רגע שהרמתי את השקית רציתי ודומני שאף הצלחתי להנחיל לילדיי.

מאז מגוריי בחו״ל יצא לי לעשות זאת עוד כמה פעמים ספורות ותו לא.

ולמה נזכרתי בזה היום?

ובכן, זה לנו כשבוע שאנו נופשים באזור ארבעת העמקים (Les 4 Vallees) או בקיצור ׳ואליס׳ שבהרי שוויץ. 

ביום השני לשהותנו ראיתי פעם אחת עטיפה של חטיף ׳פסק זמן׳ ומיד הרמתי מתוך אותה אחריות מארמון ורסאי שנים רבות קודם. הילדים שכבר גדלו, חייכו ואף ציינו את הביסלי פלאפל מורסאי.

אבל זהו, מאז עבר שבוע ויותר לא ראיתי אף לא עטיפה אחת, גם לא לכלוך כמעט, וכל כך שמחתי כי תראו, בימים אלו נמצאים פה באזור יחסית קטן מאוד מאות יהודים, רובם ילדים קטנים שאוכלים כשר ולכולם יש ביד או בתיק איזה חטיף מוכר כזה או אחר, ובכל זאת, כמעט שלא תראה מזה דבר על הרצפה.

אלו הם מקומות שקטים וכמעט שאין בהם יהודים למעט שבועות ספורים בימים שאחרי תשעה באב, אז באות קבוצות מאורגנות גדולות מאוד של יהודים מאנטוורפן, לונדון ומנצסטר, שוכרים דירות ואטרקציות מקומיות בעסקה אחד גדולה, כך שבסופו של דבר בעלות יחסית נמוכה מאוד משפחות ברוכות, רובם לא בהכרח בעלי אמצעים מעל הממוצע, מסוגלות לנפוש שבוע או שבועיים.

סיפור הניקיון והיחס לסביבה הוא רק חלק אחד, אמנם משמעותי בעיני, אבל חלק קטן מכלל החוויה שלי במחיצת התיירים מבלגיה ואנגליה. מתחם גדול נעשה לבית מדרש מאולתר, מניינים לרוב ובעיקר הרבה ספרים ותורה. כל אחד הגיע עם הספר שלו, האחד עם גמרא והאחר עם שולחן ערוך, מקראות גדולות ומשניות, בכל פינה יושב יהודי וראשו מונח בספר, הוא באמצע סוגיה או שיעור, לכולם יש ׳חובות׳ של לימוד יומי וזה כל כך מרגש אותי, אנשי רוח הם, ׳עם הספר׳ בהגדרה.

ובהתאמה נפלאה להתנהלות בבית המדרש כך גם ברחוב, מעבר לעטיפות שכמעט לא קיימות על הרצפה למרות מאות הילדים, התורים הארוכים בשעות העומס לרכבלים מתנהלים בסדר ובשקט, באדיבות ובעדינות. היה אפילו ערב אחד שהרכבלים חדלו לעבוד עקב רוחות חזקות מידי וזה אומר שאין דרך להגיע מהעמק בו טיילנו אל העמק בו אנו גרים. כלומר יש דרך עוקפת בנסיעה ברכב, אבל אז צריך לרדת את ההר, להקיף אותו ושוב לעלות מעברו השני, דרך שאוטובוס יעשה בכשעה של נסיעה במקום 20 הדקות של הרכבל, והיו רק שני אוטובוסים פנויים, מה שאומר שחלק יסעו כעת (ב19:00) ויגיעו בעוד שעה והנותרים ימתינו שעתיים לשובם של האוטובוסים ואז יסעו עוד שעה.

היינו שם כמאתיים חסידים, אנשים נשים והרבה טף, כולם רעבים ועייפים אבל אף אחד לא צייץ, לא צעק ולא התווכח, במקום זאת, התארגנו כמה גברים (עסקנים?) וסידרו שבאוטובוסים הראשונים יסעו רק נשים וילדים עד גיל 10, השאר ימתינו. וכך בדיוק היה.

ראיתי את המפעילים המקומיים של המקום מביטים בכל זה בהשתאות, כמה גאה הייתי בבני עמי.

הרבה ראיתי ולמדתי בשהותי כאן, ההתנהלות המכובדת כל כך של אחי היא זאת שלקחה אותי יותר מכל.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי

ארבע הנקודות השחורות בשביל שבאמצע התמונה הם מטיילים יהודים שאיני מכיר, אשמח להעביר להם את התמונה