מערכת COL
|
יום י"ג תשרי ה׳תשס״ו
16.10.2005
רעיון לחזרה בבתי הכנסת: חג הסוכות
COL מפרסם גם השבוע דרשה מוכנה לפרשת השבוע לחג הסוכות עבור השלוחים והתמימים ההולכים לבתי כנסת לחזרת דא"ח. הדרשה ב'כתבה מלאה'
שינוי מעניין מוצאים אנו בין חג הפסח לבין חג הסוכות – בנוגע לשם החג:
לחג הפסח יש שתי שמות: בתפילה הוא נקרא בשם "חג המצות", אבל בפי העם הוא נקרא בשם "חג הפסח"; אולם לחג הסוכות יש שם אחד בלבד: "חג הסוכות". כך הוא נקרא גם בתפילה, בדברי חז"ל ובפי העם. לא מקובל לקרוא לחג הסוכות בשם נוסף.
[יש שמות נוספים לחגים אלו – על שם מועדי התבואה: חג הפסח נקרא "חג הקציר", על שם היותו בתקופת הקציר, ואילו חג הסוכות נקרא בשם "חג האסיף" על שם היותו בתקופת אסיפת התבואה והכנסתה הביתה. שמות אלו כתובים גם בתורה, אבל למעשה כמעט ולא משתמשים בהם בשימוש יום יומי].
הבדל זה, שנראה כהבדל צדדי ובלתי משמעותי – מבטא למעשה הבדל יסודי ועקרוני בין חג הפסח לחג הסוכות, וכדלהלן.
ב.
והביאור בזה:
חג הפסח הוא זמן מיוחד ומקודש גם לולי המצוה של אכילת מצה. היה יכול להיות, באופן עקרוני, שיחגגו את חג הפסח גם ללא האיסור של חמץ והמצוה של מצה. שהרי, הזמן של חג הפסח הוא זמן חגיגי מצד עצמו:
היום הראשון של חג הפסח הוא היום שבו יצאנו ממצרים, והיום השביעי של חג הפסח הוא היום שבו נקרע ים סוף והיציאה ממצרים הגיעה לשלימותה. אם כן, אין הכרח במצוות מיוחדות ש'יעשו' את היום לחג, כיון שהיום עצמו חגיגי הוא!
לכן באמת החג לא נקרא כל הזמן בשם "חג המצות" דוקא, כי באמת לחג יש תוכן ומשמעות גם בלי המצוה של אכילת מצה. ואכן, בפי הכל נקרא החג בשם "חג הפסח" – ולא (רק) בשם "חג המצות". הווי אומר: החג הוא בעל תוכן עצמי, והמצוה של מצה היא 'תוספת'.
[לדבר זה יש אף משמעות מעשית:
ייתכן והאדם יאכל חמץ גם בזמן שמוגדר כ"חג הפסח". והיינו: לפי ההלכה, יש את הדין של "תוספת מחול על הקודש", ואדם יכול להסב לסעודה קרוב לסיומו של חג הפסח כשהוא ממשיך לאכול גם לאחר מכן במוצאי החג, ועדיין מבחינתו היום נחשב ל"חג" – כל עוד לא עשה הבדלה.
ובכן, באותו זמן שבו האדם מוסיף מהחול על הקודש, כאשר כבר יצאו הכוכבים של מוצאי החג – יכול אדם לאכול חמץ (כמובן שצריך לבדוק את מקורו של החמץ, שלא יהיה "חמץ שעבר עליו הפסח"), למרות שמבחינתו עדיין "חג". יותר מזה: לאחר מכן, כשהוא יברך ברכת המזון, הוא יאמר "יעלה ויבוא" ויציין את "חג המצות הזה" למרות שזה עתה הוא אכל חמץ!
כי אכן, החג אינו תלוי באיסור של חמץ ובמצוה של מצה – יש קדושה בחג גם מצד עצמו, מעצם היותו זמן חגיגי שמציין את זמן יציאת מצרים].
שונה הדבר לגמרי בחג הסוכות:
כל חגיגיותו של חג הסוכות נובעת מתוך המצוה של סוכה. כי הרי עצם התאריך של ט"ו בתשרי אינו מציין שום דבר מיוחד וחגיגי. ענני הכבוד שבני ישראל ישבו בהם בעת יציאת מצרים – לא היו דוקא בט"ו בתשרי! אם כן, אי אפשר לציין את היום הזה כיום חגיגי בזכות עצמו, כמו שאפשר לומר על ט"ו בניסן שהוא יום חגיגי בזכות עצם יציאת מצרים.
מה כן? מה באמת עושה את ט"ו בתשרי ליום מיוחד וחגיגי? – מצות הסוכה. זה שביום זה אנו מצווים לצאת מהבית וללכת אל הסוכה – זה מה שמגדיר את היום הזה כיום מיוחד וחגיגי.
ולכן קוראים לחג רק בשם "חג הסוכות" – כי זהו כל תוכנו של החג: לולי הסוכה, לא היה לנו בכלל חג!...
הווי אומר: בחג הפסח החג הוא יום טוב כשלעצמו, ואנו רק באים ומקיימים את מצוותיו; ואילו בחג הסוכות, הרי אנו עושים את החג לחג – בזכות זה שאנו יושבים בסוכה נעשה החג ליום קדוש ומיוחד! יש בידי יהודי את הכח לקדש את היום ולעשותו לחג, וזה בעצם גם הרעיון הכללי של מצות סוכה, שהיא המצוה היחידה שמקדשת את האדם והופכת את כל כולו לחגיגי ומיוחד:
כשאדם נכנס ויושב בסוכה, הוא מקדש ומרומם לא רק את הראש המעמיק או את הפה המדבר. גם הידיים, הרגליים, הבגדים, ואפילו המגפיים – כולם מקיימים מצוה: כולם 'יושבים' בתוך הסוכה!...
שיהיה לכולנו חג שמח.
מבוסס על לקו"ש חכ"ב ע' 126 ואילך.
לחג הפסח יש שתי שמות: בתפילה הוא נקרא בשם "חג המצות", אבל בפי העם הוא נקרא בשם "חג הפסח"; אולם לחג הסוכות יש שם אחד בלבד: "חג הסוכות". כך הוא נקרא גם בתפילה, בדברי חז"ל ובפי העם. לא מקובל לקרוא לחג הסוכות בשם נוסף.
[יש שמות נוספים לחגים אלו – על שם מועדי התבואה: חג הפסח נקרא "חג הקציר", על שם היותו בתקופת הקציר, ואילו חג הסוכות נקרא בשם "חג האסיף" על שם היותו בתקופת אסיפת התבואה והכנסתה הביתה. שמות אלו כתובים גם בתורה, אבל למעשה כמעט ולא משתמשים בהם בשימוש יום יומי].
הבדל זה, שנראה כהבדל צדדי ובלתי משמעותי – מבטא למעשה הבדל יסודי ועקרוני בין חג הפסח לחג הסוכות, וכדלהלן.
ב.
והביאור בזה:
חג הפסח הוא זמן מיוחד ומקודש גם לולי המצוה של אכילת מצה. היה יכול להיות, באופן עקרוני, שיחגגו את חג הפסח גם ללא האיסור של חמץ והמצוה של מצה. שהרי, הזמן של חג הפסח הוא זמן חגיגי מצד עצמו:
היום הראשון של חג הפסח הוא היום שבו יצאנו ממצרים, והיום השביעי של חג הפסח הוא היום שבו נקרע ים סוף והיציאה ממצרים הגיעה לשלימותה. אם כן, אין הכרח במצוות מיוחדות ש'יעשו' את היום לחג, כיון שהיום עצמו חגיגי הוא!
לכן באמת החג לא נקרא כל הזמן בשם "חג המצות" דוקא, כי באמת לחג יש תוכן ומשמעות גם בלי המצוה של אכילת מצה. ואכן, בפי הכל נקרא החג בשם "חג הפסח" – ולא (רק) בשם "חג המצות". הווי אומר: החג הוא בעל תוכן עצמי, והמצוה של מצה היא 'תוספת'.
[לדבר זה יש אף משמעות מעשית:
ייתכן והאדם יאכל חמץ גם בזמן שמוגדר כ"חג הפסח". והיינו: לפי ההלכה, יש את הדין של "תוספת מחול על הקודש", ואדם יכול להסב לסעודה קרוב לסיומו של חג הפסח כשהוא ממשיך לאכול גם לאחר מכן במוצאי החג, ועדיין מבחינתו היום נחשב ל"חג" – כל עוד לא עשה הבדלה.
ובכן, באותו זמן שבו האדם מוסיף מהחול על הקודש, כאשר כבר יצאו הכוכבים של מוצאי החג – יכול אדם לאכול חמץ (כמובן שצריך לבדוק את מקורו של החמץ, שלא יהיה "חמץ שעבר עליו הפסח"), למרות שמבחינתו עדיין "חג". יותר מזה: לאחר מכן, כשהוא יברך ברכת המזון, הוא יאמר "יעלה ויבוא" ויציין את "חג המצות הזה" למרות שזה עתה הוא אכל חמץ!
כי אכן, החג אינו תלוי באיסור של חמץ ובמצוה של מצה – יש קדושה בחג גם מצד עצמו, מעצם היותו זמן חגיגי שמציין את זמן יציאת מצרים].
שונה הדבר לגמרי בחג הסוכות:
כל חגיגיותו של חג הסוכות נובעת מתוך המצוה של סוכה. כי הרי עצם התאריך של ט"ו בתשרי אינו מציין שום דבר מיוחד וחגיגי. ענני הכבוד שבני ישראל ישבו בהם בעת יציאת מצרים – לא היו דוקא בט"ו בתשרי! אם כן, אי אפשר לציין את היום הזה כיום חגיגי בזכות עצמו, כמו שאפשר לומר על ט"ו בניסן שהוא יום חגיגי בזכות עצם יציאת מצרים.
מה כן? מה באמת עושה את ט"ו בתשרי ליום מיוחד וחגיגי? – מצות הסוכה. זה שביום זה אנו מצווים לצאת מהבית וללכת אל הסוכה – זה מה שמגדיר את היום הזה כיום מיוחד וחגיגי.
ולכן קוראים לחג רק בשם "חג הסוכות" – כי זהו כל תוכנו של החג: לולי הסוכה, לא היה לנו בכלל חג!...
הווי אומר: בחג הפסח החג הוא יום טוב כשלעצמו, ואנו רק באים ומקיימים את מצוותיו; ואילו בחג הסוכות, הרי אנו עושים את החג לחג – בזכות זה שאנו יושבים בסוכה נעשה החג ליום קדוש ומיוחד! יש בידי יהודי את הכח לקדש את היום ולעשותו לחג, וזה בעצם גם הרעיון הכללי של מצות סוכה, שהיא המצוה היחידה שמקדשת את האדם והופכת את כל כולו לחגיגי ומיוחד:
כשאדם נכנס ויושב בסוכה, הוא מקדש ומרומם לא רק את הראש המעמיק או את הפה המדבר. גם הידיים, הרגליים, הבגדים, ואפילו המגפיים – כולם מקיימים מצוה: כולם 'יושבים' בתוך הסוכה!...
שיהיה לכולנו חג שמח.
מבוסס על לקו"ש חכ"ב ע' 126 ואילך.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
