כידוע, ר' יואל קאהן ז"ל, ה'חוזר' של הרבי, היה בעל חוש בנגינה, תפסן ניגונים ודייקן. להלן קטע מתוך התוועדות של ר' יואל עם בחורי ה"קבוצה".

הבחורים התחילו ניגון, אך באמצע הניגון, גלשו בלי לשים לב – לניגון אחר. (וזאת בגלל שיש תנועה דומה מאד בשני הניגונים, ועלולה להפוך ל"גשר" סמוי מניגון אחד לשני).

האזינו:
   

0:50 – ר' יואל: "ערבבתם שני ניגונים"...

הבחורים ממשיכים בכל זאת לנגן את הניגון השני,

אחרי שסיימו את הניגון השני,

2:30 – ר' יואל: "איזה ניגון התחלתם"?

ר' יואל שר איתם את הניגון הראשון, מלווה בשירה יחד עם הבחורים,

מקפיד על החזרות כפולות בכל חלק של הניגון, מתחילתו ועד סופו,

תשמעו את הדגשים וההטעמה איך הוא שר,

5:55 – ככלות הניגון הראשון: "התחלתם ניגון אחר . . נשיר את הניגון השני גם כן",

כעת ר' יואל מתחיל את הניגון השני (לא בטוח האם מישהו עוד במסובים ידע איך הוא מתחיל...) ומנגן עם הבחורים את הניגון השני מתחילתו ועד סופו.

*

מה הם שני הניגונים?

הניגון הראשון: ניגון דבקות מהרי"ל.

הניגון השני: ניגון לשבת ויום טוב מס' צ"ד. [י"א שהוא ניגון מר' שמואל גרונם אסתרמן, הרש"ג, חסיד אדמו"ר המהר"ש ומשפיע בתומכי תמימים ליובאוויטש]. ההתחלה שלו דומה קצת ל"ניגון מרוסטוב".

*

אז איך קורה שמערבבים בין שני ניגונים?

כאמור, כאשר קיימת תנועה אחת דומה בין שני הניגונים, או אפילו חלק-תנועה זהה ממש משותפת לשני הניגונים, וזה נותן את הפתח לעבור "בטעות" מניגון אחד לניגון השני.

בדומה לדין המפורש בנוגע לקריאת שמע: טעה באמצע הפרק, ולא ידע היכן פסק, חוזר לראש הפרק. היה קורא 'וכתבתם', ואינו יודע אם הוא ב'וכתבתם' שב'שמע' או ב'וכתבתם' שב'והיה אם שמוע' – חוזר ל'וכתבתם' שב'שמע' (רמב"ם, הלכות קריאת שמע פ"ב הי"ד). – היות ויש פסוקים דומים ומקבילים בין פרשה ראשונה לבין פרשה שנייה, זה נותן מקום להתבלבל ולעבור בטעות לפרשה אחרת שלא במקומה.

במובן רחב יותר, יסוד זה קיים בעולם הלימוד בכלל ובעולם התורה בפרט:

על הכתוב "סלסלה ותרוממך", מבואר בהמשך תרס"ו: "כמו השערות, שצריכים להפוך ולהפריד השערות זו מזו שלא יסתבכו יחד, כך ההלכות שבתורה – צריך להפריד ההלכות, והיינו ענין הקושיות ותירוצים שבגמרא . . שעל ידי התירוץ אזי כל הלכה על מקומה באה בשלום, מה שאין כן בלא התירוץ שיש קושיא מהלכה זו על זו, הרי זה כאלו שניהם מסתבכים יחד ואין מפרק אותם". – בהרחבה יותר בע"ה הנושא יהיה נידון בכתבה אודות ניגון "הפלפול", אך הנוגע לכאן הוא – שיש מקום לדמות מילתא למילתא ועל ידי כן לטעות בהלכה.

*

אחרי כל הנ"ל נוכל להבין, שההבחנה הנ"ל של ר' יואל בין שני הניגונים, היא בעצם השתקפות והמחשה – למאפיין מרכזי בשיעורי החסידות שלו:

כאשר הגעתי ל'קבוצה' והייתי משתתף קבוע בשיעורי חסידות של ר' יואל, ראיתי תופעה שבתחילה היה לי קשה להבין אותה: כמעט כל פעם שמישהו היה שואל שאלה על המאמר הנלמד, ר' יואל היה מגיב: זה לא קשור לכאן, לא לערבב בין הדברים, מה שאתה שואל זה עניין אחר, וכדומה. לא הייתי רגיל לסגנון כזה של תשובות משיעורי חסידות שהכרתי, והיה קצת תמוהה בעיניי. מצד אחד, ר' יואל היה פתוח לגמרי לשמוע שאלות, ומצד שני, כאילו לא היה עונה עליהן, לא היה מוסיף הסבר, אלא מסתפק במענה פשוט ותמים, שהשאלה לא קשורה למאמר הנלמד.

התופעה הזו "התיישבה" אצלי בלב, אחרי שרכשתי היכרות רחבה יותר עם יצירת המופת של ר' יואל – ספר הערכים. כרך שלם על "אהבה", שני כרכים על "אור אין סוף", כרך שלם על "אחד", כרך שלם על "אחדות(!) מי שמעיין היטב מבחין, שבספר הערכים אין שום "מריחה" וכפלי לשון, כל מילה מעבירה פרט חדש, כל משפט הוא נקודה חדשה על גבי קודמיו. ר' יואל ידע לדייק מ-10 מקומות שונים שלכאורה מדובר באותו העניין, את ההבדלים הדקים, את החידוש שבכל מאמר לגבי זולתו, בהבחנה חדה ובהירה.

אז הבנתי, שכאשר ר' יואל אומר, שקושיה פלונית איננה שייכת למאמר דידן, הוא משום שאצלו כל סוגיות החסידות היו מונחות מדפים-מדפים, משנה סדורה בסדר מופתי, ואין לערבב בין שני נושאים שונים.

הדוגמה לעיל – על הערתו של ר' יואל שלא לערבב בין שני ניגונים, יש בה כדי להמחיש את "שיטתו", דרכו בקודש.

כך היה ר' יואל בלימוד, וכך היה ר' יואל בניגון.
 

באדיבות קיר הניגונים - מאת הרב לב לייבמן