הרב יצחק-חיים מרטון, מנהל פעילות "חסד מנחם מענדל" ב"כולל חב"ד"

"בְּהִתְהַלֶּכְךָ, תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ – תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ; וַהֲקִיצוֹתָ, הִיא תְשִׂיחֶךָ.
כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר – וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר".

(משלי ו)

ויהי ערב ויהי בוקר יום ועוד-יום, ימים רבים.

ואני – עודנה עומדות רגליי בשערייך, ישיבתי. בכל עת מצוא, מוצא אני את עצמי נשאב אלייך: מאזין לנגינותייך – קול גועש סוער וסוחף של המיית לימוד; אור ואווירה, המכבסים כל כתם ומאירים כל צל בעולמם של כל המצויים בין הכתלים.

מי יכול להם – ליתדות מצודתי? מים רבים לא יוכלו לה, ונהרות לא ישטפוה. ענן ממעל, גל עכור מיָם ורוחות פרוצות מכל עבר – כל אלו יתנפצו, יתאדו, יתפזרו ויתפוגגו על חומותיה המבוצרים.

חלונותיה – שקופים אטומים, מהם אור שבעת ימים יוקד ומאיר למרחקים. והמפתן יחבק אותך. עבור בו! וברגע בו "תבוא אל התיבה" – ידוע תדע כי ניצלת מאימת ה'חוצה'. כל שנותר הוא לתת לקול ההומה להגמיעך ממעיין עדן, להאכילך מן, להעמידך בקרן אורה ולהפוך אותך – כן, אפילו אותך – לפנסאי.

מה טובו אוהלייך, ישיבתי! ובאוהל פנימה – דגלים דגלים. מכל עבר נכונים הם, נטועים, ממתינים לך: לחנך, לעצב דמותך, לאלפך בינה. דגלי מופת סדורים על אופניהם, מרעיפים משפע יפעתם. סובב סובב הולך הרוח – רוח חסידית טהורה, מנשבת ומפכה בעוז; ועל סביבותיו שב הרוח – יום אחר יום, בעוצמה, בהתמדה מעוררת השתאות.

ממזרח – דגל כהונה, מְעוֹז סברא בו בסוּפָה מתפרקים שכלי מִתְוָוהַבִים בעמקי הסוגיות;

מדרום – מנורה טהורה, שמן-זך מפכה ומפעפע בכל. כאן דולים מעומקן ומשקים מעושרן של הֶמְשֵׁכִים, הנארגים למסכת מתמשכת של אמונה וחכמה, בינה ואהבה, דעת ויראת שמים – כולם ספוגי התקשרות נכוחה.

מצפון – שולחנה של החכמה הצרופה. כאן תפרוק משא, תיטול עצה, תתוועד, תתעודד.

ושכינה במערב: המפתן, המשגיח, וכמובן השולחן הקטן ההוא ליד העמוד, שצודד אליו תשומת לב-כל מידי בוקר, עת הסב לצידו המשפיע הבלתי נשכח ר' מענדל פוטערפאס ומסר את שיעורו.

ככל שחולף הזמן, מתחוור יותר עד כמה הישיבה היא אבן-שתייה עליה מושתתים חיינו. ממעיינותיה אנו שותים וממנה מנסים אנו לדלות תעצומות גם לחינוך בנינו, בניסיון להעמידם בקרן-אורה ולַנְחוֹתָם בצעדיהם הראשונים, עד אשר יגיעו גם הם... אל הישיבה. כל שיעור, כל התוועדות וכל 'ווארט' ששמענו, כולם אבני יסוד המה, שביבי-עוז המלווים אותך ומאירים דרכך. הנה למשל שביב רב-ערך, שניתן לנו במתנה ע"י המשפיע ר' מענדל. בפנים מאירות סנט בנו אז: "עייפות זו שתוקפת בבוקר – אינה אלא פרי דמיון שנוטע בך היצר. כדי שדמיון זה יתפוגג, דרושות לכל היותר שתי דקות של 'הֶוֵי עַז'. האומנם אין בך כוח אפילו לשתי דקות של מלחמה?"... והתובנה הפשוטה הזו מייסרת ואינה מניחה לי עד היום הזה. ראשית, קנתה היא שביתת-עולמים באגף ייסורי המצפון; אולם לא אחת, מאז, היא שנסכה בי כוח להשכים לסדר יום חדש. וכיום, היא כמובן מהטיעונים המרכזיים שאני מגייס כדי לעודד את בניי שי' להשכים קום אל בית תלמודם...

כאשר פנו אלי ממערכת האלבום, ונתבקשתי לכתוב לכבודה של הישיבה, נעתרתי בשמחה. אחרי-הכל על מה מדובר? על שרטוט זיכרון כלשהו מתוך כמה שנים?! לא העליתי בדעתי עד כמה קשה יהיה לצקת מילים אל סאת-רגשות המלווה אותי תדיר. הרי בתוך-תוכי – בישיבה הנני. המציאות האופפת אותי מקוטלגת כולה במדור "זמני", חולף. בתחושתי האישית עודני 'תמים' השייך לישיבה. חבריי התמימים – היו ותמיד יהיו רעַי הקרובים. הזמן שחולף לא משנה זאת, והמאורעות השוטפות את חיינו לא יעמעמו את תחושת הקרבה והחיבה לכל אחד מהם. ופתאום לשבת ולתמצת מהי הישיבה עבורך? – מסתבר כי אין זו מלאכה קלה.

כתבתי ומחקתי, מחקתי וכתבתי עד שלבסוף נוכחתי כי אין לי אלא לגייס עוד תובנה יקרה – אותה קיבלתי מהמשפיע היקר והאהוב ר' זלמן שי' גופין; אחד מאותם אוצרות-נצח שערכם לא יסולא בפז – בעזרתה אנסה לבטא מהי, עבורי, ישיבת "תומכי-תמימים" המרכזית בכפר חב"ד.

המאור הגדול לממשלת היום

וכה למדנו אז: שני מאורות נתלו כדי "להאיר על הארץ" – שמש וירח. השמש מסמלת עוז ויציבות; הירח מייצג התחדשות, שינויים ותמורות. לכל אחד מהם ניתנה שליחות: השמש היא "המאור הגדול לממשלת היום" והירח הוא "המאור הקטן לממשלת הלילה". אין כאן רק שוני בזמן ועת, אלא הבדל רב-משמעות. יום הוא אור ולילה הוא חושך. בחושך – גם אם סיהרא באשלמותא ובמלוא עוזה ותפארתה, אין הירח מבטל את החושך. תמיד יהיה זה רק "ממשלת הלילה". לעומת זאת ביום – גם בשעת נצנוצי חמה, או בעת דמדומי שקיעה כשהמאור כבר לא תלוי במרכז הרקיע – עדיין זהו אור, זו "ממשלת היום". יממה-מושלמת מורכבת מערב ובוקר. בדיוק כך עבודת-ה' מושלמת של יהודי, כוללת 'לילה ויום': החיים הרוחניים – 'יום' המה, נר-מצווה ותורה-אור. ענייני הרשות – 'לילה' הם.

וכה הטעים אז ר' זלמן באוזננו:

כשעוסקים בתורה ומצוותיה, מאירים את העולם באור יום. גם אם חסרה התלהבות, גם אם נעדרת התעמקות וכוונה, בכל מצב עדיין זה "יום"! ואילו בעסקי חולין – גם אם הכול נעשה כדבעי על פי תורה וכל מעשיך לשם שמים, אין כאן אלא לכל היותר ירח הניזון מהשמש. בכל מקרה זו ממשלת הלילה! לכן מודגש בתחום זה הצורך התמידי לעמול בכדי שכל הזמן תהיה עלייה והתחדשות.

יותר מכל דבר אחר, ישיבת "תומכי תמימים" המרכזית בכפר חב"ד, היא סמל מובהק של יציבות. זהו המאור הגדול לממשלת היום. הישיבה היא סדן המפיק יציבות-רוחנית, כור-היתוך היוצק בנפש תלמידיו חותם של יציבות-חסידית, ובית-יוצר המניב דור אחר דור של יציבות-איתנה, עמידה בכל תנאי ומול כל הזרמים והסכנות. זוהי תופעה מרגשת ומפעימה, המוכיחה את עצמה באופן מוחשי יותר ויותר, ככל שהזמן עובר.

המאור הקטן לממשלת הלילה

בין חבריי נמנים אברכים יקרים שתורתם אמנותם, וכן משפיעים ומגידי שיעורים. מהי תורתם? היכן הוכשרו לאמנותם? מניין שואבים הם את הכלים ללימוד-כדבעי מתוך תענוג ולאפשא-לה? מהישיבה כמובן.

רבים מאיתנו יצאו לשליחות ומכהנים בלגיון-של-מלך כשלוחי הרבי במדינות, ערים ויישובים על פני הגלובוס כולו. מה הם "מוֹכְרים" שם? סביב מה מאחדים הם קהילות משובחות של עשרות ומאות יהודים? הכול נובע ממעיינותיה המפכים של "תומכי תמימים" המרכזית - אלא מה?!

הביטו אל חבריי הממלאים תפקידים מגוונים בעולם החומרי, אנשי עסקים, אנשי היי-טק, תופסי משרות ציבוריות. כולם בעלי 'חוט-שדרה' המקפידים על קלה כחמורה, מארגנים שיעורי תורה, ותמיד מספרים על הצורך לייצג ולהסביר. מנין ניחנו בכוח ובתוכן, עמם מקיימים הם את הציווי "דע מה שתשיב"? כולם כאחד, מייצגים בכבוד וללא חת, איש בעולמו ובמקומו, את ישיבת "תומכי תמימים" ליובאוויטש המרכזית!

תומך-תמימים הושיעה נא

דומה, כי אין תקופה בכל דברי ימי-התמימים בה נדרשה תמיכה זו של "תומכי תמימים" והיציבות המאפיינת אותה – כמו בעידן ובזמן בו זכיתי להימנות בין חובשי ספסלי בית-המדרש הגדול בכפר חב"ד.

אל הישיבה הגדולה הגעתי בקיץ ה'תשנ"ב. ימי תהייה משובשים, בהם המצרך הנדיר ביותר היה: יציבות. בשלוש שנים שקדמו לכך, הורגלנו לקצב מפעים של חיים עם הרבי סביב השעון ממש. 'שידורים' באישון ליל, כמעט מידי ליל. בסדר-חסידות כבר הגיע ר"ד ובסיום הסדר הורשינו ללמוד את השיחה הטרייה מתוך הר"ד, בתוספת סיכומיהם של המצטיינים מבין חברינו. היו אלו ימי תום ותמימות בהם אנו כנערים צעירים, סופגים כל משפט ומתרגמים אותו לתחושה מוחשית; האדרנלין החסידי, הציפייה הדרוכה של 'אט אט קומט משיח', ההכרה הפשוטה שכל המאורעות בעולם הם סימנים להתגלות קרובה, כל אלו שטפו אותנו בהווי חסידי חי ותוסס.

ואז כ"ז אדר ב'...

כשהגענו לישיבה, בחודש מנחם-אב התשנ"ב, עוד הספקנו לנשום מעט מאופיו של 'זמן-אלול' אמיתי. זכור לא אשכח את המשפיע ר' זלמן גופין עובר בזאל מתמים לתמים ומשוחח עם כל-אחד באופן אישי על חשיבות הנסיעה לתשרי – מחזה שאפיין מידי שנה בשנה את 'אלול' בישיבה. זכורה לי היטב גם אווירת הציפייה המתוחה של המועמדים ל'קבוצה', שעמלו שנה ויותר מכך כדי שהנהלת הישיבה תמליץ עליהם לקבלת "אפי-דייויט". האם אזכה להתקבל לקבוצה? ואז, ההתרגשות האדירה ששטפה את הישיבה כשהגיעה חבילת המסמכים והתמימים המבוגרים הללו 'ריחפו' בזאל בגאון ובתחושת חשיבות, כשבידיהם האישור המיוחל...

מושגים אלו ואחרים הלכו והתעמעמו, ככל שסדר יומנו הכללי השתבש. החלה תקופה אפופת דאגה, ספוגת תפילה, שאולי יותר מכל מסמל אותה קול צופר מילל, שהחריד את לילות כפר חב"ד והקפיץ את כולם אל הזאל בכל-עת ששוב באה בשורת-נכאים מעבר לים.

וככל שסדר היום התעמעם, כך הלכה וגדלה חשיבותה של הישיבה כמצודה איתנה של יציבות ללא עוררין. סימני השאלה היו מנת חלקם של כולנו - משפיעים ומגידי שיעורים, כמו גם תלמידי התמימים. אולם הישיבה נותרה איתנה, יציבה, עם סדר יום ברור וחד משמעי. היא העניקה פרופורציה לכל יום, בכל מצב ובכל עת.

עוד שנה חלפה. יום ראשון, עשרה לתשע בבוקר. ג' תמוז התשנ"ד.

מה אומר ומה אדבר. קשה לי לדמיין מה הייתי עושה ואיך הייתי נראה היום, לולא הייתי אז בישיבה. מהישיבה נסענו, ואל הישיבה חזרנו. לא ימוש מזיכרוני אותו רגע בו הסתופפנו בכותל הדרומי, סביב שולחנו של הרב זלמן גופין. כולנו עם הקרע ונעלי בד. פרוכת ארון הקודש מוסטת, תלולית העפר התחוחה לא משה מנגד עינינו. עוד לא גובשו אידיאולוגיות חברתיות; עוד לא נמצאו טיעונים ותירוצים. היינו שבורים ורצוצים, מלאי קושיות. עיני כל נתלו בו, במשפיע האהוב. "אין לי תשובות" אמר אז בקול שבור, כשהוא מנסה לשווא לכבוש את דמעותיו. "ישנם דברים ש'כך קיבלתי מרבותיי'. המצב שלנו לא נכלל בקטגוריה זו. כאן – וידום אהרן". שתיקה של דמע, ומיד: "עם זאת, אין כל ספק מה תפקידנו. הדרישה היחידה שהרבי דורש מאיתנו היתה ונותרה: לשבת וללמוד, ובחילא יתיר!".

האם יש ביטוי מובהק יותר לעוצמתה של היציבות עליה אנו מדברים?

הנה כי כן, למרות כל התחזיות השחורות – כמעיין מים חיים לא פסקו מעיינותיה של ישיבתנו לפכות בעוצמה. תמימים מכל רחבי העולם נהרו אליה. אפילו יום אחד ויחיד לא פסק בה קול לימוד. איתנה כתמיד, הוסיפה תומכי-תמימים להיות המסעד והמשען האיתן לחיים חסידיים טהורים, ספוגי לימוד איכותי, מפעל-אדיר של אור וחום חסידי.

נרות בחצרות קודשך

ובשולי הדברים: כבית יוצר אמיתי, החינוך בישיבה גלש הרבה מעבר לזאל עצמו. האווירה בישיבה כולה – הייתה תמיד מחנכת ומעצבת. רק יצאת מהזאל ופנית אל בניין הפנימייה – נתקלת בדמותו המיוחדת של ר' מענדל ברוק ע"ה.

הוא היה חלק מהנוף ומהחיים בישיבה. הוא התייצב שם מידי יום, ונכון שלא מסר שיעורים ולא התוועד בראש השולחן – אבל ההתכתשות ההומוריסטית שלו איתנו, הערותיו המחוכמות והעוקצניות מול כל מעשי ה"נערישקייט" – השפיעו גם השפיעו; ומלבד שהוסיפו נופך וחיוניות, הפכו לחלק בלתי נפרד ממלאכת עיצוב התמימים בבית היוצר הישיבתי. בשעת מעשה אולי לא נתנו את דעתנו לכך. אולם ממרחק הזמן קשה שלא לזכור את כל אותן אנקדוטות שפיזר מימי ילדותו ונעוריו. אפילו הוא לא התכוון להשפיע או להדריך, ודווקא זה מה שנחרת. מעשי "שובבות" שהוא היה מספר על עצמו, היו שזורים באלף פרטים חסידיים שזרמו מתוך הומור בלתי מצוי – ונקלטו היטב של כולנו.

נו, אני צריך לשכנע מישהו? איפה בעולם יש מוסד שבו "מנהל המשק" מתקרב לקצה קרסוליו של ר' מענדל ברוק?! האם יש למישהו צל של ספק שלנוכחותה של דמות חסידית אוטנטית ונעימה כל כך, המסתובבת במסדרונות ובחדרי הפנימייה של התמימים, יש השפעה אדירה על חינוכם – לעיתים אפילו יותר מאשר חלק מנאומי-תוכחה חוצבי להבות של ר"מים?! בפי התמימים שגורה אימרה, כי במידה מסוימת כיהנו שני 'משפיעים' בשם ר' מענדל... כי את 'שטחי ההפקר' "תומכי תמימים" לא הפקירה! הם הופקדו בידיו האמונות של ר' מענדל ברוק...

"משכנותייך אל תחשכי... ויתדותייך חזקי"

חלפה עוד שנה. ד' תמוז תשנ"ה. אנו כבר תמימים ב"שיעור ג'", והנה הגיעה בשורת איוב: המשפיע האגדי נלב"ע. ר' מענדל פוטרפאס ע"ה, המשפיע אותו זכינו להכיר ולאהוב. ר' מענדל שבמסירות-נפש טרח לבוא לישיבה כדי למסור בבוקר את שיעורו; שמסר נפשו כדי לשבת ולהתוועד עמנו. איננו עוד. עוד שנה חלפה, תמוז תשנ"ו. אנו כבר ב"קבוצה": שוב הגיעה בשורת איוב, כשנודע דבר הסתלקותו הפתאומית של ראש הישיבה הבלתי נשכח הגה"ח ר' זעליג פלדמן ע"ה.

שוב ושוב תהו התועים: מה יהא עליה, על הישיבה? כיצד תיראה נוכח תמורות אלו?! ו"תומכי-תמימים", יציבה ואיתנה כתמיד, הוסיפה לפעול במלוא הקיטור, בדיוק כמו שחפץ המשפיע ר' מענדל, ובדיוק כפי שר' זעליג רצה. מעצבת ומחנכת, מתמודדת ומִתְגברת, מפיקה תוצרת איכותית-חסידית.

ובל אשכח את ראש הישיבה שליט"א, שבהתמדה עיקשת מופלאה וחסרת-תקדים ממש, הוכיח בלעה"ר את כוחה של היציבות, את כוחו של מעיין מים-חיים. גם בימים קשים במיוחד אזר עוז ותעצומות, לא התחשב בהיבטים חיצוניים והתייצב על משמרתו ב'זאל'. דורי דורות של תמימים ספגו ממנו את המסר המדהים הזה: יציבות!

תמיד, נוכח כל מצב ומול כל איום – נמצאו התעצומות, ושאיפותיהם של ענקי-חינוך אלו הפכו לנחלת כולנו: תורה, מצוות, חסידות, רוחניות – כל אלו הם המאור הגדול לממשלת היום. זו היציבות שמוסיפה ללוות את התלמידים כולם, לאלפם ולהעמידם בקרן אורה.

"וסיב ובלה בה, ומנה לא תזוע"

נסענו לקבוצה, בילינו בשליחות, סבבנו והתגלגלנו – אולם כשסוף סוף נחתנו, חזרנו אליה. כשלעצמי, ביליתי בישיבה עוד תקופה ניכרת לפני נישואיי בתשרי ה'תשנ"ט. סך-הכל היו אלו עבורי יותר משש שנות שׂוֹבע, מהם הנני ניזון יום אחר יום, מאז ועד עולם.

שני אחיי הצעירים זכו מאז להתחנך אף הם בין כותלי הישיבה. הדבר שאולי הפתיע אותי פחות מכל דבר אחר, אולם תמיד יהיה מרגש ומפעים יותר מכל דבר אחר – הוא לשוב ולהיווכח בפלא הדורות: כיצד יותר ויותר תמימים יוצאים מבין כותלי הישיבה מעוצבים ומלאי תוכן, בעלי איכות-חסידית משובחת ביותר, ספוּגי הרגלים חסידיים-פנימיים, עם ידע בלתי נדלה בנגלה וחסידות, ועם יכולת מוכחת להאיר את העולם – עולם התורה, והעולם כולו – באור חסידי לוהט, באמונה, בהתקשרות לאילנא דחיי ובחיות אמיתית.

אמנם, אנו עדיין שרויים עמוק בתוך חשכת ליל הגלות. ובאפילת עקבתא דמשיחא, כאשר החושך יכסה ארץ. אולם תמיד תמיד ניזונים אנו מאורו של המאור הגדול לממשלת היום, מה"יום", מהישיבה.

ובשעות הקשות, בהתמודדויות ובניסיונות, עצה לי לחבריי:

אם יש לכם אפשרות – סורו לאוהל-מועד, שבו לכם באחת מפינותיה של מצודתנו הנצחית, תפתחו ספר – או סתם כך תאזינו להמיית הקול קול יעקב. תנו לקול לשטוף, להאיר, לכבס, להעצים ולחזק. ואם רחוקים הנכם, ובדרך רחוקה לכם – עִצמו עיניים והניחו לכנפי מחשבותיכם לשאת אתכם אליה. כי עודנה שם היא, יציבה כתמיד, ממתינה לכולנו.

ולך, ישיבתי, במה אברכך? שכל נטיעות שנוטעים ממך, יהיו כמותך: פירות, עצי-פרי עושי-פרי – למינך; נרות להאיר, עד שלילה כיום יאיר, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.