יש רגעים שבהם אין מילים. שבהם העצב והכאב כל כך גדולים, שקשה להעלותם על הכתב. שקשה לבטא אותם בעל פה.

רגע כזה היה במוצאי השבת האחרונה, כשבקבוצות הוואטסאפ פתאום הופיעה משום מקום תמונתו המאירה של ר' איציק מרטון ע"ה יחד עם בשורת האיוב שהוא איננו. עבורי, שלא ידעתי על התמודדותו עם המחלה הקשה, זה היה שוק. זה היה כל כך לא מתאים לו, לאדם הכה חי ולבבי, האהוב על אלוקים ואדם, דיין האלמנות ואבי היתומים, ללכת פתאום באמצע החיים; בשיא כוחו, כשכל החיים עוד לפניו.

הרבה שנים לא הייתי בקשר ישיר איתו, עם איציק. לפני כמה חודשים הוא הזמין אותי לחתונת בנו בכורו אך לא הייתי בארה"ק ונבצר ממני להשתתף בשמחתו הגדולה; כמה חודשים קודם לכן הוא ביקש טובה קטנה. לעיתים נדירות נפגשנו בשבתות בשיכון חב"ד בלוד, הקהילה שממנה הגיעה נוות-ביתו תחי'. אבל כמעט 20 שנה לאחור הוא היה שם, עבורנו, עבורי. היה זה כשאבי ר' ישראל ע"ה נפטר בגיל 46 לאחר מחלה קצרה. ור' איציק, בעדינותו, חכמתו ופניו המאירות, היה שם. דאג, שאל, התעניין, הציע - במסגרת תפקידו ב'כולל חב"ד' כחלק ממסגרת שארגון החסד המדהים הזה מספק למשפחות מאנ"ש בתקופות מאתגרות בלשון המעטה. הוא היה פשוט מלאך בדמות אדם. האיש הנכון, במקום הנכון, עם המילים הנכונות.

תקופה קצרה אחר כך, כשלמדתי בשיעור ג' ישי"ג בקריית גת, הוא אף ביקש ממני להיות חונך של ילד יתום מישיבה קטנה - גם כי ידע שהדבר יסייע לי אישית בשיקום כאשר אהיה עסוק בלתת וגם כי רצה לדאוג לי לדמי כיס על עבודתי זו.

קטונתי מלהספידו, אבל לא יכולתי שלא לנסות לכתוב את אשר על ליבי, לזכרו. אני פה לרבים-רבים, יתומים ואלמנות מאנ"ש, שחשו השבוע שאיבדו את האדם היקר ביותר שהיה עבורם ברגעים הקשים ביותר; ברגעים שבהם אנשים וחברים טובים עשויים להירתע, לקחת צעד אחורה. 

מאז נחתה עלי הבשורה הקשה על פטירתו אני מהרהר בלי סוף בדמותו, שהייתה מלאת רוח צעירה ואופטימיות, לצד דאגה לאחר ולב רחב כפתחו של אולם.

אחרי פטירתו האזנתי - והשמעתי למשפחתי - משירי הקעמפים הבלתי נשכחים שלו, שלבטח מתנגנים בימים אלה בידי חיילי צבאות ה' בקעמפים השונים. הכאב, הגעגוע, כל אלה קיבלו משמעות עמוקה יותר. כמו חץ בלב. 

"דאלאי גלות כבר די, סבלנו יותר מידי. דער אויבערשטער רחם נא, עד מתי?"... "עד מתי נמשיך לסבול את הגלות האיומה, שכל גילוי מאיתנו מעלימה?"

עד מתי, טאטע? עד מתי?

ואין לנו אלא להאמין ולקוות, בדיוק כפי שהוא, "שהרבי שם איתנו בוודאי, נותן כוחות" וייתן כוחות למשפחתו היקרה ברגעים האחרונים של הגלות.