מענדי קורטס

ההליכה הייתה קשה ומפרכת. המפקדים הגרמנים הנאצים האיצו בקבוצת האסירים הגדולה להתקדם, אל תוך צ'כיה. מי שלא הצליח ללכת, שניסה לנוח, לעצור לזמן מה, נורה למוות.

האסירים המפוחדים צעדו בקו ישר. הם היו מגוונים. רוסים לצד אנגלים, צרפתים לצד יהודים. כולם אסירי מלחמה.

הימים היו ימי חודש ניסן תש"ה, לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה. מחנה הריכוז בוכנוואלד, במרכזה של גרמניה הנאצית, הגדול ביותר מסוגו במדינה, החל להתפרק. צבאות בעלות הברית שלחמו נגד הנאצים התקרבו לגרמניה. הנאצים בתגובה עסקו בפינוי אלפי אסירים ממחנה בוכנוואלד לעומק צ'כיה הסמוכה, בניסיון לשמור עליהם כ"קלפי מיקוח".

פינוי האסירים בצעדות אל מחוץ לגרמניה כונו בידי הצועדים צעדות המוות. אחד מהצועדים בהם היה ר' שמעון יצחק ויטנברג, חסיד חב"ד מריגה. לויטנברג בן ה-42 הייתה שליטה מלאה בשפות רבות. לא אחת קראו לו הגרמנים כדי שיתרגם בעבורם טקסטים שונים, מתוך עיתונים וכדומה.

באחד מימי הצעידה חלף ויטנברג על פני גרמני שקרא עיתון עדכני והציץ בכותרת שהופיעה בו. נכתב בה לאן הגיעו קווי החזית במלחמה בין הנאצים ובעלות הברית. הוא פנה לחבריו הצועדים ולחש להם: "בקרוב נוכל לומר 'לחיים', אבל כנראה אני כבר לא אהיה בחיים לראות זאת, אין לי עוד כוח ללכת".

ויטנברג, שגופו היה צנום ודווי, צדק למרבה הצער. הוא כבר היה תשוש ולמוד סבל. אשתו נרצחה שנים אחדות קודם לכן בידי הנאצים; הוא נותר עם בנו יחידו מנחם מענדל הי"ד, עד שנלקח עמו למחנה ריכוז בפרבר של עירם, במסירות נפש.

באחד מימי הצעידה הקשה מחוץ למחנה בוכנוואלד, כשכוחותיו לא עמדו לו והוא כבר לא הצליח להתקדם עוד בקצב ההליכה הנדרש, נורה ויטנברג הי"ד בידי חייל גרמני שחלף לצדו.

הוא נספה על קידוש השם.

זמן קצר בלבד לאחר מכן הסתיימה המלחמה.

•

את התיאור הזה על ימיו האחרונים של ויטנברג, ועל הנסיבות שבהן הצטרף לכששת מיליון אחיו קורבנות השואה, מסר לימים אהרון פולק, יהודי ששהה במחנות הריכוז בגרמניה יחד עם הרב ויטנברג, לרב אברהם גודין ע"ה, יליד ריגה ומתלמידיו ומקורביו של הרב ויטנברג, שאף עבד לצדו במשך לא מעט שנים. הרב גודין פרסם זאת בשנותיו האחרונות במאמר ארוך ומפורט, שבו גולל את תולדות דברי ימיה של יהדות לטביה.

•

ר' שמעון יצחק ויטנברג היה מחשובי חסידי חב"ד בריגה בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה. הוא היה בן גילו של הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב ע"ה, שעזב את לטביה בפרוץ המלחמה יחד עם כ"ק אדמו"ר הריי"צ ובמהירות הפך למנהל מוסדות חב"ד המרכזיים בארצות הברית, ואחר י' שבט תש"י לראש מזכירות הרבי ולאיש סודו ואמונו. הרב ויטנברג והרב חדקוב עבדו יחד, שכם בשכם, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם באירופה, והשפיעו גדולות ונצורות על יהודי לטביה בהקמת תשתית נרחבת של חינוך יהודי אותנטי במדינה.

הכתבה על ר' שמעון יצחק ויטנברג שפורסמה במגזין 'כפר חב"ד' האחרון

בעת שצעד הרב חדקוב לחופתו, ביום שישי ערב שבת קודש פרשת תרומה, בחודש אדר תרצ"ט, בשעת צהרים, ליוו אותו משני צדדיו כשושביניו הרב ויטנברג והרב מרדכי דובין. הרב דובין היה גדול עסקניה החרדים והחב"דים של לטביה ומקורב לאדמו"ר הריי"צ. ניתן לומר כי הרב חדקוב והרב ויטנברג היו מבולטי תלמידיו ומחונכיו בשדה העסקנות החרדית במדינה.

רבה של ריגה, הרב מנחם מענדל דובער זק הי"ד, סידר את הקידושין בחופתו של הרב חדקוב. לאחר החופה, בשעת הסעודה באולם, נעמד הרב ויטנברג ונשא דברים בשבחו של החתן. באותה תקופה, תקופת ההפיכה בלטביה, שבה חוסלו מרבית המפלגות הפוליטיות במדינה, ורק לרב דובין וחבריו בכוח אישיותו הייתה השפעה בממשלה, כיהן הרב חדקוב כאחראי על ענייני החינוך של המיעוט היהודי במדינה. ויטנברג ציין זאת בדבריו ואמר כי העובדה שכמעט כל מנהלי בתי הספר היהודים בריגה וסביבתה וכן מורים רבים, במספר גדול אף יותר, הגיעו להשתתף בשמחה - מעידים על האחדות ושיתוף הפעולה השוררת בין בתי הספר, לטובתם של התלמידים.

הרב ויטנברג, עורך דין בהכשרתו, היה נואם בחסד ושופע כריזמטיות. בדיונים ובוועידות השונות ב'סיים', בית המחוקקים והנבחרים הלטבי, שבו כיהן כחבר במשך כמה שנים, ובמועצת העיר ריגה, שגם בה כיהן כחבר בולט, היה נושא דברים בלהט רב שהשפיע על שומעיו. הוא הצליח לחולל גדולות ונצורות בשלל תפקידיו.

קשר קרוב היה לו לרב ויטנברג עם אדמו"ר הריי"צ, שהתגורר בעירו במשך מספר שנים אחר צאתו מברית המועצות. הוא אף נטל חלק באסיפה מיוחדת, בנוכחות הרבי ואדמו"ר הריי"צ יחד עם הגאון הרוגצ'ובי ונוספים, במטרה לעזור ליהודי רוסיה.

ויטנברג מלווה את הרב חדקוב ע"ה לחופתו, בחודש אדר תרצ"ט

אולם מה עוד ידוע על הרב ויטנברג? מהו סיפורו של אותו עסקן חב"די נלהב וחדור מטרה שהיה מקורב לאדמו"ר הריי"צ ונרצח בסיום השואה? ערב תשעה באב, בעזרת שלל עדויות וממצאים שאליהם נחשפתי במהלך עבודתי בעת האחרונה לתיעוד דברי ימי חייו של הרב חדקוב ע"ה בצעירותו באירופה, נסקור בקווים כלליים את הידוע על דמותו הרבגונית והמסקרנת של הרב ויטנברג הי"ד, ויהיו הדברים לזכרו.

הסקירה המלאה על דמותו של ר' שמעון יצחק ויטנברג פורסמה במגזין שבועון 'כפר חב"ד' שהופיע בערב השבת האחרונה, ומובא כאן בקווים כללים בלבד, לצד הוספות.

•

הוא היה דמות נדירה בנוף החסידים בריגה. במבט ראשון ופשטני דמותו יכולה הייתה לתעתע. בחיצוניות נדמה כעסקן ממלכתי, משכיל, בוגר אוניברסיטה כללית נחשבת. תרבות אירופה לא הייתה זרה לו. אבל יחד עם זאת, מי שהכיר אותו ונחשף לסיפורו, ידע כי בליבו בערה אש לוהטת של חסידות ומסירות נפש, כבר מגיל צעיר, למען הכלל ולמען שמירת מצוות. סופו הטרגי מעיד עליו כאלף עדים: לאחר כל מה שעבר בשואה, אחרי כל הסבל שספג במחנות הנוראיים, נותר שלם באמונתו וצדקתו. קליפותיו החיצוניות כמו נפלו מאליהן בערוב ימיו. נשמתו הפנימית התגלתה ובלטה בזוהמה שסבבה אותה.

הרב ויטנברג נולד בי"ז בטבת תרס"ג בפולאצק, עיר בצפון בלארוס, לא הרחק מויטבסק, להוריו ר' מנחם מענדל ומרת שפרה ויטנברג. כשהיה ילד קטן עברה משפחתו, שהייתה משפחה חסידית, לריגה בירתה של לטביה, ובה גדל והתחנך.

ויטנברג בתקופות שונות בחייו

כבר מאז שהיה ילד קטן בלט בכישרונותיו וביראת השמים הפנימית שלו. המוסדות שבהם למד לא היו אמנם מוסדות יהודיים. כמו יהודים רבים אחרים באותה עת בסביבתו השתלם בלימודיו במוסדות כלליים. בשנת 1919 החל ללמוד בבית הספר הגבוה של לטביה, שכעבור שנים אחדות שינה את שמו ל"אוניברסיטת לטביה". הוא נכנס לפקולטה לאגרונומיה וכימיה ובהמשך נכנס ללמוד בפקולטה למשפטים והתמקצע בעריכת דין. יחד עם זאת הקפיד על קלה כבחמורה ונהג כירא שמים בתכלית. הוא הרבה לשלב בלימודיו לימודי תורה.

כשסיים את לימודיו, חישב, במובן מסוים, מסלול מחדש.

באותה תקופה גורלית, תקופה שבה גם תמה מלחמת העולם הראשונה, השתנו פניה של לטביה. המדינה הפכה לעצמאית ויהודים רבים עברו להתגורר בה. בעיר הבירה ריגה שררה אז אווירה מתירנית וחילונית. המפלגות הציוניות והחילוניות הרימו את ראשן. למעלה מעשרה בתי ספר יסודיים יהודיים שונים, בעלי אופי חילוני מובהק, נוסדו בעיר ונתמכו כספית בידי הממשל. היהדות החרדית בלטביה לא הייתה אז מאורגנת ולא הצליחה להשיג תקצוב עבור בתי ספר על טהרת הקודש.

לויטנברג הצעיר והמשכיל היו כל האפשרויות שבעולם כדי להיטמע באווירה הכללית והמתירנית הנושבת ולהפוך לעורך דין מצליח ונטול דאגות. הוא היה פיקח ושנון, עמקן וטעון אנרגיה. אך הוא בחר לעצמו מסלול חיים אחר. מסלול חיים שכולו עסקנות ציבורית למען הכלל ועיסוק בהחדרת תורה ויראת שמים אמיתית בבני הנוער בריגה ובמשפחותיהם.

בריגה התגורר באותם ימים, שלהי שנות העי"ן, תלמיד חכם חשוב ושמו הרב יואל ברנצ'יק. הלה לא היה חסיד חב"ד. הוא היה חניך ישיבת נובהרדוק, בעל 'מוסר', מקורב לחפץ חיים ובעברו כיהן כמשגיח בישיבתו של רבי אלחנן וסרמן. אדמו"ר הריי"צ התבטא עליו לימים כי בזכותו ישנה יהדות בריגה. הרב ברנצ'יק (שנרצח לימים בשואה) הקים בריגה סניף של ארגון 'תפארת בחורים', שבמסגרתו התכנסו צעירים יהודים בשעות הערב ללימוד תורה. הלימוד כלל הלכות, משניות וכדומה, כל תלמיד לפי כישרונותיו. היה זה חבל הצלה רוחני לצעירים יהודים בריגה. כמנהלי הארגון העמיד הרב ברנצ'יק שני נערים נמרצים - מרדכי אייזיק חדקוב ושמעון יצחק ויטנברג.

זו הייתה אבן הדרך הראשונה במסלולו העסקני של ויטנברג שהיה כרוך גם במסלולו של הרב חדקוב. ב'תפארת בחורים' פעלו השניים יחד בחדוות נעורים על מנת להשפיע ערכים יהודיים בבני הנוער הצעירים מהם. באותה תקופה גם התקרבו מאוד הרב חדקוב והרב ויטנברג לרב מרדכי דובין, מנהיג היהדות החרדית במדינה וציר בפרלמנט הלטבי (ה'סיים').

חברו ועמיתו של ויטנברג בנערותו. הרב חדקוב ע"ה לצדו של הרבי ב-770

העיסוק של ויטנברג בתפארת בחורים, צריך לציין, החל ככל הנראה עוד לפני שהחל ללמוד משפטים באוניברסיטה. יחד עם זאת במהלך לימודיו הכלליים נרתם באופן טוטאלי לעבודת ההשפעה הרוחנית על בני הנוער. כאשר הקים הרב ברנצ'יק בריגה את בית הספר 'תורה ודרך ארץ', מוסד יהודי חרדי מהפכני שהצמיח תלמידים יראי שמים וחסידים, כיהן ויטנברג כמנהל המוסד, במשך כשבע שנים, יחד עם הרב חדקוב.

•

בשנת תרפ"ה התקיימו הבחירות השניות לסיים הלטבי. דובין עמד בראש רשימת 'אגודת ישראל' הן בזו של ריגה והן בזו של העיר דווינסק. בשתיהן פעלו קהילות יהודיות גדולות. במקום השני אחרי דובין בריגה הוצב ויטנברג, שהיה אז צעיר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. בדווינסק הוצב במקום השני ראובן ויטנברג, עסקן בולט וותיק בעל שם משפחה דומה (לא היה ככל הידוע קשר משפחתי ביניהם), שעד אז כיהן כציר בסיעת אגודת ישראל לצדו של דובין בבית הנבחרים הראשון והמכונן.

כשנספרו הקולות התברר כי הפופולריות של דובין בציבור הובילה לבחירתו הן באזור ריגה והן באזור דווינסק. הוא היה צריך להכריע מטעם איזה מחוז יממש את חברותו בסיים: אם יחליט להיות ציר בסיים מטעם דווינסק יהפוך שמעון ויטנברג לחברו לסיעה כנציג ריגה. אם יחליט בעצמו להיות ציר מטעם ריגה יהיה חברו לסיעה ראובן ויטנברג כנציג דווינסק.

מחלוקת  עזה פרצה בין תומכי אגודת ישראל סביב ההחלטה ובעיתונים היהודים דנו בכך רבות. ראובן ויטנברג לא היה פופולרי במיוחד ולכן רבים דרשו שאת המקום השני בסיעה בסיים יתפוס ויטנברג הצעיר. מי שנדרש להכריע בסוגיה היה הגאון הרוגצ'ובי, רבה של העיר דווינסק. הוא שמע את שני הצדדים ולבסוף החליט שהציג השני בסיים עליו להיות מדווינסק. גם לסנהדרין, הוא הסביר, הייתה נציגות מהגליל. היינו מאזור מרוחק, פריפריאלי. דובין ציית לפסק הדין ללא כל שאלות למרות שעל פי כל ההערכות היה קרוב יותר לויטנברג הצעיר, בן טיפוחיו מעירו ריגה.

שמעון יצחק ויטנברג נותר לצערו בחוץ. אך לא לזמן רב (דרכו הציבורית של ויטנברג הצטלבה לא אחת בצמתים שונים עם הגאון הרוגצ'ובי. עוד נחזור לכך בהמשך. בספרו על הגאון שעתיד לראות אור בקרוב, במהדורה מחודשת ועתירת גילויים ושורת חשיפות נדירות, מציין הסופר הרב יאיר בורוכוב כמה שביבים סביב הקשר בין ויטנברג והרוגצ'ובי ואף מפרסם תמונה ברורה של ויטנברג משנות עסקנותו בלטביה).

שנת תרפ"ח הייתה שוב שנת בחירות בלטביה, ובה נערכו בחירות הן למועצת העיר ריגה והן ל'סיים' השלישי. דובין החליט להריץ לראשונה את 'אגודת ישראל' גם בבחירות למועצת העיר (שעד אז לא יוצגה בה). הוא החל לפרסם אז עיתון מפלגתי מיוחד לאגודת ישראל, לאחר שעד אז לא היה לאגודה כל ביטאון משלה, העורך היה שמעון ויטנברג. באותן בחירות נבחר ויטנברג לראשונה לחבר במועצת ריגה.

במקביל בבחירות הכלליות לסיים השלישי שהתקיימו באותה שנה, נחלה 'אגודת ישראל' מפלה וזכתה רק בנציג אחד, עבור דובין. ויטנברג נותר בעירייה אבל מחוץ לפרלמנט. ניצחונו גם בבית המחוקקים הגיע רק בבחירות שהתקיימו כעבור שלוש שנים, בשנת תרצ"א, לסיים הרביעי, אז זכתה אגודת ישראל בשני מושבים והפעם הפך ויטנברג לציר בפרלמנט לצדו של הרב דובין (ויטנברג נכנס כציר מאזור מזרח לטביה).

ויטנברג (הכי קרוב למצלמה) בכינוס של אגודת ישראל בריגה בשנת תרצ"ז. שני משמאל הרב מרדכי דובין

באותה שנה, תרצ"א, בבחירות למועצת העיר, זכתה אגודת ישראל בארבעה מושבים במועצת ריגה. זה היה ניצחון דרמטי של המפלגה החרדית והשמרנית על פני המפלגות היהודיות החילוניות שהתמודדו מולה. מטעם אגודה נכנסו למועצת העיר הרב דובין, הרב ויטנברג (שניצב אחריו במקום השני), ואליהם צורפו הרב חדקוב ועסקן מקומי בולט נוסף בשם מאיר רטוב.

אלו היו שנות תור הזהב בעסקנותו של ויטנברג. הוא התלבט במהירות בפרלמנט הלטבי, לצדו של הרב דובין, ונחשב לאחד מהנואמים הרהוטים ומהצירים המוצלחים ביותר בפרלמנט.

למרות הקו שהובילה מפלגתו, קו של מלחמה בחילוניות ושמירה על המסורת היהודית האותנטית - קו שעורר ביקורת נוקבת מצד הציונים והחילונים - הוא היה אהוד ומקובל על רבים ממחנה מבקרי מפלגתו, בגלל אישיותו ופיקחותו.

בשנת תרצ"ד בוצעה הפיכה בלטביה. ראש הממשלה אולמאניס פירק את הפרלמנט ואת המפלגות הפוליטיות והכריז על עצמו כשליט יחיד במדינה, דיקטטור. הרב דובין בתבונה רבה הצליח יחד עם ויטנברג לרקום מערכת יחסים עם אולמאניס ובאמצעות כך להסדיר את החיים היהודים במדינה בצורה סבירה. הייתה זו הליכה זהירה בין הטיפות, שהצליחה להדחיק אנטישמיות.

המפלגות היהודיות החילוניות מנגד ניהלו מלחמה עזה נגד הדיקטטור אולמאניס. הם הודחקו מעמדות הכוח השונות ובתוך זמן קצר נסגרו גם עיתוניהם. העיתון היהודי היחיד באידיש שהמשיך לצאת לאור היה 'היינט', שמוציאו לאור היה ויטנברג.

תחת ממשלת אולמאניס מונה הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב כאחראי על החינוך של המיעוט היהודי במדינה. הרב ויטנברג מונה לצדו לאחראי לענייני ההשכלה של המיעוט היהודי.

עדויות שונות על התנהלותו של הרב ויטנברג באותם ימים סוערים שבהם עלה לגדולה מתארות איש רעים להתרועע הטרוד שעות רבות בכל יום למען יהודי המדינה. למרות המחלוקות הפוליטיות הוא לא נקם ביריביו הפוליטיים אלא ניסה להעניק לכולם יחס הוגן. "מעולם לא דאג לעצמו ולא חשב על עצמו", נכתב עליו ב'אלה אזכרה' (סדרת ספרים בת שבעה כרכים על מנהיגי היהדות הדתית באירופה, שנהרגו על קידוש השם בשואה). "את עסקיו הפקיר לטובת הכלל, לטובת האידיאלים שלו, שהיו טהורים ונקיים. אדם ללא רבב, יודע ללחום על עקרונותיו בטקט ובתבונה. אדם השלם היה".

בשנת תרצ"ט, שלוש שנים אחר פטירת הרוגצ'ובי, כשבעיר דווינסק החלו יהודים לפתוח בתי העסק בשבת, נסע הרב ויטנברג יחד עם הרב דובין לעיר ונשאו דברים בפני היהודים בבית הכנסת. הם קראו להקפיד יותר על שמירת השבת. הרב ויטנברג ריתק את שומעיו ואולם בית הכנסת היה עמוס משתתפים. מפקד המשטרה המקומית אמר לרב דובין כי הוא מוכן לשלוח כמה שוטרים למקום כדי שישמרו על הסדר. דובין השיב כי הדבר מיותר לדעתו וכי היהודים המתכנסים יכולים לשמור על הסדר גם בכוחות עצמם ללא סיוע משטרתי.

•

מרבית שנות עסקנותו של הרב ויטנברג היו ספוגות בהשפעה פנימית שספג מרבותינו נשיאנו. כאשר הגיע כ"ק אדמו"ר הריי"צ ללטביה, עם צאתו מרוסיה הסובייטית, בסיום חודש תשרי תרפ"ח, התקשר אליו בכל נימי נפשו. השפעתו של אדמו"ר הריי"צ עליו ניכרה הן בחייו הפרטיים והן בעבודתו הציבורית. בהמשך, כשהגיע ללטביה גם "החתן המיועד" של אדמו"ר הריי"צ, הרמ"ש, לימים הרבי, התקרב אליו ויטנברג.

ר' שמעון יצחק ויטנברג הי"ד

בשלהי חודש חשוון תרפ"ח, כחודש לאחר הגעתו למדינה, כינס אדמו"ר הריי"צ בריגה 'ועד לחיזוק התורה והדת ברוסיה' ששם לו מטרה לעזור ליהודים שנותרו ברוסיה באמצעות גיוס תמיכה כלכלית והפעלת מאמצים דיפלומטיים לרווחתם. באספת הועד השתתפו, מלבד אדמו"ר הריי"צ, גם הגאון הרוגצ'ובי; רבה של ריגה הרב זק; הרב דובין; החתן המיועד הרמ"ש; החתן המבוגר הרש"ג ורבנים נוספים. ויטנברג מונה למזכיר האסיפה ואף נשא דברי סיכום בסיומה על חלק מהחלטות שהתקבלו בה.

תיעוד נוסף לקשר של ויטנברג עם אדמו"ר הריי"צ מופיע בספר השיחות תרפ"ט. באותה שנה התקיימה בריגה בליל חג החגים י"ט בכסלו התוועדות ממושכת וגדולה עם אדמו"ר הריי"צ ששולבה בסעודת 'שבע ברכות' לרבי. ההתוועדות נמשכה שעות ארוכות, עד לפנות בוקר, וויטנברג השתתף בה.

בתחילת ההתוועדות פנה אדמו"ר הריי"צ למזכירו הרב יחזקאל פייגין וביקש ממנו שישגר מברק לרוסטוב, העיר שבה שוכן אוהל אביו אדמו"ר הרש"ב נ"ע. אדמו"ר הריי"צ נקב בשמו של האיש שאליו יש לשגר את המכתב והתחיל להכתיב את נוסח המברק: "להניח פדיון על ציון אבי, יעווא זשעלאניע איספאלענע" [ - רצונו התבצע]. את המילים הללו אמר אדמו"ר הריי"צ ברוסית, ולאחר מכן הוסיף עוד מספר מילים באידיש, כשהוא מציין כי ברוסית ייטיב ויטנברג לתרגם.

במהלך ההתוועדות ציווה אדמו"ר הריי"צ שישלחו מברקים לכמה עיירות ברוסיה, ככל הנראה הכוונה מברקים לחסידי חב"ד ברוסיה. ויטנברג נבחר להכתיב אותם, כך נראה, בשל שליטתו הטובה בשפה. הוא שאל את אדמו"ר הריי"צ כיצד לחתום. השיב לו אדמו"ר הריי"צ שאם יזכיר את שמו יבולע להם (הקטע המלא חסר בהנחה). בהמשך אמר: אנו, כל היהודים שומרי התורה, בני דודים (משפחה אחת), וכחסידים אנו אחים, ותמימים הם ממש מאותו אב ומאותה אם.

•

מלחמת העולם השנייה, שפרצה בשלהי תרצ"ט, טרפה את הקלפים. בתחילתה החיים היהודיים בלטביה נמשכו כסדרם ואימי המלחמה כמעט לא הורגשו בה. אדמו"ר הריי"צ הגיע אליה מפולין, אחרי שניצל מציפורני הנאצים, וכעבור חודשים אחדים הפליג לארצות הברית, יחד עם הרב חדקוב, ידידו הקרוב ועמיתו של ויטנברג לעסקנות הציבורית במדינה.

בעיתון היהודי "היינט", בכ"ה באדר שני, תואר מעמד ה"צאתכם לשלום" של חסידי ריגה לאדמו"ר הריי"צ. בעיתון גם תואר מפגשו האחרון של ויטנברג עם אדמו"ר הריי"צ.

העיתון 'היינט' מדווח על התמנותו לשר לענייני השכלה של המיעוט היהודי בתרצ"ד

"אל הרבי בחדר הבדיקה (בנמל התעופה, בדרך לשבדיה משם הפליגה האנייה לארצות הברית. מ"ק) מורשים להיכנס רק יחידי סגולה נמצאים כאן. ר' מרדכי דובין ומשפחתו, עורך הדין שמעון יצחק ויטנברג, השו"ב ר' מרדכי חפץ. במהירות משתדלים ומשיגים רשות מהשלטונות עבור רבי יצחק מתמיד, אשר פניו מאירות מאושר על הזכות שהוא יכול להימצא עוד קצת זמן בד' אמותיו של הרבי".

זמן קצר אחרי עזיבתו של אדמו"ר הריי"צ את לטביה כבשו אותה הסובייטים והשתלטו על החיים הציבוריים בה. הרב ויטנברג נאסר במהירות וסולק מכל תפקידיו. רבים מיריביו הפוליטיים התסיסו נגדו ותיארו אותו כנציג הפשיזם היהודי.

בדומייה נשא את סבלו. כששוחרר, כעבור זמן קצר, ניסו בני משפחתו להשיג ויזות עבורו ועבור רעייתו סימה ובנו מנחם מענדל. באותה עת הסכנה מכיבוש לטביה על ידי הנאצים כבר הייתה מוחשית וקרובה. אולם הוא סירב. הוא חש שליחות פנימית עזה להנהיג את קהילת היהודים המפוחדת. באחד מהמכתבים האחרונים שלו, מאותה עת, כתב: "עליי להישאר כאן עם כל אחיי. אשר יקרה אותם יקרה גם אותי".

והתחזיות הקודרות התממשו. כאשר כבשו הנאצים את ריגה נאסר ויטנברג, כמנהיג הקהילה, בידי אנשי המשטרה הלטבית ששיתפה פעולה עם הנאצים, וחווה התעללות. השוטרים גזזו את זקנו ופאותיו. הוא ניסה להילחם בכך ונפצע קשה. בהמשך בחרו הנאצים למנותו לאחד מראשי "מועצת הזקנים" - גוף שהוקם בידי הנאצים בקהילות יהודיות בשטחים שנכבשו על ידם במטרה לתווך בינם ובין הקהילה היהודית. הנאצים העדיפו לפעול מול נציגות יהודית מרכזית אחת, שתישא באחריות ישירה למילוי הוראותיהם. בעקבות מינויו שוחרר מידי המשטרה הלטבית ונרתם כדי לסייע בגבורה ובאצילות, כפי שאופיין תמיד, למען אלפי אחיו היהודים הנאנקים במדינתו.

הוא היה מרכז סביבו יהודים יראי שמים, כך לפי שורה של עדי ראייה, מעודד את רוחם ולומד עמם תורה. כך נהג גם בהמשך בגטו ריגה. כיוון שלא היו ספרי לימוד זמינים היה הרב ויטנברג מוסר שיעורים בעל פה מכוח הזיכרון המופלא שבו ניחן.

בתחילת שנת תש"ב נכלא עם רעייתו ובנו, כמו מרבית היהודים בעירו, בגטו ריגה. רוב יהודי הגטו לא שרדו. כעבור שבועות אחדים רצחו הנאצים את רעייתו סימא, יחד עם עוד קדושים רבים. קבר אחים גדול נכרה עבורם. עד ראייה שנכח במקום תיאר לימים שזמן קצר לאחר סתימת הגולל הגיע הרב ויטנברג למקום שבו נרצחה רעייתו, והשמיע קדיש מלב שבור שזעזע והחריד את הנוכחים במקום. כשסיים התמוטט והתעלף.

רעייתו של הרב ויטנברג סימא ראשיה הייתה בתו של ר' חיים מאיר ראזין ע"ה, שזכה לשמש בקודש כמשרת בבית אדמו"ר הרש"ב ולאחר מכן אצל אדמו"ר הריי"צ, והיה מהדמויות הבולטות והחביבות ביהדות ריגה. סימא היתה מנהלת מוסדות 'בית יעקב' ומנהיגה של 'בנות אגודת ישראל', ובמשך שנים רבות ליוותה את בעלה הרב ויטנברג בעבודתו הציבורית.

מודעת ברכב לויטנברג בעיתון היינט לרגל בר המצווה של בנו יחידו מנחם מענדל הי"ד

אחרי שנרצחה, זקנה קפצה על ויטנברג. אלו היו ימים קשים מנשוא עבורו. רק בן 40 היה. חרף זאת מיהר להתאושש ולפעול למען היהודים בגטו. הוא חזר לעבודתו במרץ. "דווקא אז, בימי המבחן הקשים והמרים ביותר", סופר עליו ב'אלה אזכרה, "התגלתה שוב אישיותו המזהירה ומלאת ההוד".

באותה תקופה, בשהותו בגטו, מסר לו ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב הי"ד, שהיה כלוא אף הוא בגטו, כתבי יד רבים שהיו ברשותו לשמירה. ויטנברג הטמין אותם בבית העלמין המקומי. כך לפי עדי ראייה. כעבור שנים, אחרי ששוחרר הגטו, נעשה ניסיון לחפור במקום ולגלות את המטמון אולם ללא הצלחה. במקביל הצליח הרב ויטנברג להחביא באחד המחבואים בגטו כ-100 ספרי תורה. הלטבים גילו את המטמון לאחר חיסול הגטו וקרעו ככל הידוע רח"ל את ספרי התורה.

בשלהי תש"ג החל פירוק הדרגתי של גטו ריגה. מחנה הריכוז קייזרוולד נבנה בפרבר העיר. חלק מיהודי הגטו הועברו למחנה הריכוז ואלפים אחרים נשלחו להשמדה באושוויץ. ויטנברג נשלח לקייזרוולד יחד עם בנו מנחם מענדל. זה היה מחנה ריכוז איום ונורא שתנאיו היו גרועים אף יותר, לפי טענות, ממחנות בוכנוואלד וברגן־בלזן. גם שם, בתנאים האיומים והקשים, כמו בכל תקופת המלחמה, בלט וינטברג בשמירה העילאית שלו על קיום מצוות, והיותו בין הבודדים שהתנזרו ממאכלות אסורים.

בסוף חורף תש"ד, זמן מה לפני ששוחרר המחנה, הועבר ויטנברג למחנות עבודה שונים, עד שהגיע לבוכנוואלד. חייו נגדעו באיבם, מכדור נאצי, במהלך צעדות המוות אל צ'כיה.

שרידים שניצלו ממחנה בוכנוואלד סיפרו על ימיו של הרב ויטנברג במחנה הנורא וצוטטו ב'אלה אזכרה': "בכוח אישיותו המוסרית, קיבל סביבו קבוצה של אנשים שהיו כמין חוט השדרה בקרב שברי האדם במחנה. בתנאים האיומים הללו מצאו כוח נפשי להתארגן לשם עזרה הדדית לעידוד הרוחות.

"לפעמים היו מתכנסים בצנעה ולומדים בצוותא פרקי מקרא או קטעי גמרא, שר' שמעון יצחק ויטנברג ידעם בעל פה. רבי שמעון יצחק, שרזון גופו הילך אימים גם על בני המחנה, נתעלה לדרגה של קדוש, הנאכל באשו ומאיר לזולתו באור נפשו. מקור חדש של דעות חמות נתגלה למעוני המחנה בשעה שראו את הקדוש רש"י ויטנברג מחזיר בקדושה ובטהרה את נשמתו הגדולה ליוצר האנושות".

חסיד ותמים היה. השם יקום דמו.

•

הרב חדקוב, ראש מזכירות הרבי, שכל ימיו התגעגע למכריו ותלמידיו מלטביה, כעדותו, וחיפש ליצור קשר עם ניצולי השואה מריגה, ניסה לפעול, לפחות פעם אחת, על מנת להנציח את דמותו של ידידו הקרוב ר' שמעון ויטנברג הי"ד ברבים.

בתיעוד התכתבות בין הרב אפרים וולף, בא כוחו של הרבי בארץ הקודש, ובין הרב חדקוב, מחודש טבת תשל"ח, שהודפס בספר 'ימי תמימים', מופיע בין היתר במכתבו של הרב וולף:

"הרני בזה לאשר הטלפון מאתמול כדלקמן: למסור לר' אברהם גודין בעניין יום ההולדת של ה' ויטנברג, ביום י"ז בטבת, 75 שנה, להציע לנצל ההזדמנות לכינוס של אנשי ריגה ותלמידיו ולהיפגש ולעורר דרך המחשבות והחינוך שלו (יום היארצייט אינו ידוע), ויוכל אולי להיות התחזקות והתקרבות לתורה ודרך ארץ, וזוהי טובה רוחנית באם יעלו אותם אפילו בטפח".

עוד מציין הרב וולף: "היה כדאי גם לבקר את אחיו של ויטנברג וזאת על פ בקשת הרב חדקוב. אפשר גם למצוא אנשים שיש להם עניין של טובות מויטנברג, ואולי אפשר לקבל מהם גם סיוע. מסרתי הדברים לר"א גודין ואמר שיפעל בעניין זה".

הכתבה על ר' שמעון יצחק ויטנברג פורסמה במגזין 'כפר חב'"ד'