י"ט כסלו וי"ב תמוז, איך חגגו אותם אני אזכור עד סוף ימיי. לעתים קרובות היו מתאספים אצלנו בבית. זה היה יום חג. הרבנית חודיידטוב היתה מגיעה, מתיישבת בחצר על כסא קטן ומכינה 'פלוב' (תבשיל אורז עם בשר וירקות של בוכארה והקווקז) טעים ביותר בשביל הפארברענגען. הסעודה היתה חייבת להיות בשרית.

סביב השלחן ישבו חסידים זקנים, כל אחד מהם – אגדה. הם עברו בחייהם כל הצרות:  רדיפות,  בתי כלא, מלחמה, חזית, מאסרים, מחנות בסיביר, ניסיון כושל לצאת מברית המועצות דרך לבוב. את החכמים צריך היה לשמוע ולהיות גאה שהתמזל מזלך לשבת יחד איתם סביב שלחן אחד. תורה, חסידות, סיפורי חסידים ואהבה רבה לרבי. והניגונים והשירים שנגעו ללבך, והשמחה והריקודים!

אני לא זוכר שמישהו מהמכרים שלי התרחק מהיהדות. כמו שהזקנים היו אומרים: "אם אכלת דייסה בתומכי תמימים – לעולם לא תעזוב את היהדות."

חסידים חגגו עד הבוקר. צריך היה לראות את התמונה הזאת! באולם, במיטה, מתחת לשלחן, על אדן החלון, בחצר ובמטבח, הזקנים והצעירים.

*

בבוקר העיר אותי ר' מענדל פוטרפס כדי ללכת למקווה. אנחנו גרנו בבית מספר 20. באותו מבוא גרה גם משפחת לרנר. שם בחצר היה מקווה. רצתי, לקחתי מגבות והלכנו. מישהו הגזים והמים במקווה היו חמים מאד. לר' מענדל היו כאבים ברגליים. הוא הוריד את הרגליים לתוך המים החמים והתחיל לזמר שירים של עבריינים שאותם שמע במחנה בסיביר. אבל הוא נתן להם תוכן אחר... וכאשר הוא שר "פאפירענע קינדער", אי אפשר היה שלא להזיל דמעות.

ר' מנדל פוטרפס ברגע של 'התבוננות'

חזרנו ממקווה ושמענו מהומה. ר' חיים כהנא לא אהב את מה שראה: בהתוועדות אמש שיכרו את אחיו הצעיר שמשון עד כדי כך שאי אפשר היה להעיר אותו כדי שיקום לתפילה.

בשידה היה מונח אלבום שלי עם בולי דואר. הוא דפדף בו ופתאום ראה בולים מגרמניה הפשיסטית, אפילו עם תמונות של היטלר. חיים ניגש אלי והזהיר שהוא, כאסיר לשעבר בגטו, לא ייתן לי להתפלל כל עוד לא אשרוף את הבולים האלה...

על השלחן עמדו נרות דולקים, ואני שרפתי את הבולים. לאחר התפילה ר' מענדל קרא לי ושאל לגבי הבולים. אמרתי שכאשר דודי בצלאל (אחיה של אמי) התחתן, אשתו צילה עבדה בדואר ואספה לי חבילה שלמה של בולי דואר. מאז אני אוסף בולים. בסמרקנד, בבית הפיונרים, פעם בשבועיים מתאספים אספני הבולים. כסף אין לי, אבל תמיד אפשר להחליף בולים כפולים. שם הכרתי את אלכסנדר. הוא באמת היה אספן של בולים וידע עליהם הרבה מאד. מסתבר שזו אימפריה גדולה.

אלכסנדר היה בנו של איש צבא, ואת אביו העבירו לשרת בקרונשטדט. סיכמנו שנתכתב. אלכסנדר שלח לי מכתב שבו סיפר שבלנינגרד לומדים סטודנטים רבים מאפריקה. הם מביאים מאפריקה בולים יפים להפליא של בעלי חיים וצמחיה. "שלח לי כסף , ואשלח לך בולים". שלחתי 5 רובל, אחר כך 15, אחר כך 25 רובל. הוא שלח לי בולים שעליהם ניתן היה להרוויח כסף רב. אבל פחדתי למכור הרבה. ר' מענדל ביקש להראות לו בולים אפריקניים. ור' מענדל הציע: " בוא נעשה ככה: כל תלמיד שילמד בעל פה שתי שורות מספר "תניא" יקבל במתנה בול אחד". אני בוודאי הסכמתי.

היום אני פוגש את התלמידים של אז בארץ. הם בעצמם סיפרו לי על כך: תנחום בורושנסקי, משה גורביץ', גרשון קליין. הם אמרו ששומרים את הבולים האלה עד היום.

כאשר ר' מענדל עמד ללכת, הוא אמר לאחותי וורה (דבורה האדע): "זוהי זכות גדולה לארח פארברענגען חסידי. אבל אחר כך צריך לנקות ולסדר את הבית. יהי רצון שתמיד תעשי את זאת בשמחה."