שמואל ליפש

שנה

היום א׳ אב, זה היארצייט (יום השנה) הראשון של בערל'ה

יארצייט

של אח שלי

הקטן

הייתי בבודפשט כשזה קרה

יום שישי, סיימנו בדיוק סיור ברובע היהודי של העיר

אני נכנס לוואצפ ורואה שאחותי שלחה הודעה בקבוצה של המשפחה

״להגיד תהילים!״

״מה קרה?״

״בערלה עבר תאונה״

״פרטים בבקשה!!״

״מד״א לקחו אותו לקפלן עוד לפני שאבא הגיע, אבא בדרך אליו״

ראיתי את ההודעות באיחור של 12 דקות

הלב שלי נפל

חילקנו את התהלים, אני התחלתי לומר את התהלים של יום שלישי

הכרטיסייה עדיין פתוחה בדפדפן שלי, לא מסוגל לסגור

אני מרגיש משהו בעצמות, לא מסוגל לשבת

חזרנו למלון, אני קורא את הפרקים, אבל לא מסוגל לשבת

״זזנו״

אנחנו הולכים לשוק, אני מנסה להתקשר לכל מי שאולי יכול לומר לי מה קורה

שקט

בקבוצה אף אחד לא כותב כלום

אף אחד לא עונה לי

אני באטרף, אני מרגיש שקרה משהו, אבל לא מסוגל להאמין

שייקי מתקשר

״יש מישהו איתך?״

״שייקי, דבר!״

״יש לך מים? אתה יושב?״

״שייקי, מה המצב של בערלה?״

״ברוך דין האמת״

העולם מטשטש

אני אעצור פה פשוט כי אני לא מוצא מילים איך לבטא את כל המחשבות, התחושות והרגשות שעברו עלי בשעות שאחרי

אין

אני כן יכול לכתוב משפט שעבר לי בראש כמו מנטרה

10 שנים קדימה, 30 שנה קדימה, 50 שנה קדימה

אני יושב עם אחים שלי, אחיינים שלי, אשתי, ילדים שלי, נכדים שלי

ואספר להם

שפעם

לפני הרבה שנים

היה לי אח

קראו לו בערלה

זה בערלה

אחי שעוד רגע אמור לגדול ולהתבגר

מה זה ״היה״

מה זה ״נהרג״

מה זה הדבר הזה

זה בער'לה

אין לי מושג אם המילים האלו מתארות באיזשהי צורה את התחושה

אני זוכר את המילים האלו רצים לי בראש בדרך לבית חב"ד, בתפילה, בסעודה, בדרך למלון, מול הנהר שמפריד בין בודה לפשט, במיטה, בלובי של המלון שעות, ברחובות מסביב במרכז העיר עד הבוקר

הנופים חקוקים לי במח עם המילים האלו

בסוף איכשהו נרדמתי.

ולא, הזמן לא מרפא

אין לי מושג מי המציא את זה

עד היום כשהאסימון הזה נופל

זה אסימון שמתפשט לכל הגרון וחונק אותו בכח

שולח חרב ללב ושולף אותה חזרה באכזריות

אני לא מאמין שעברה שנה

עוד לא מעכל שזה קרה

זה פשוט לא נתפס

מיום שישי שאחרי, כמעט כל יום שישי הייתי במקום שזה קרה

כמעט כל יום שישי הלכתי ועמדתי מחוץ לשיווק ארין בדוכן תפילין שהוא פתח ותפעל

והצעתי לאנשים להניח תפילין

ברל'ה ליפש ז"ל

אני, כן אני

כמעט כל יום שישי, אני לוקח את התפילין של בערלה

ועומד מחוץ לשיווק ארין ומציע לאנשים להניח תפילין

בשמו

בערלה היה המון דברים, מי שקרא פוסטים אחרים שכתבתי מכיר קצת…

בהתחלה עיצבן אותי שהפכו אותו לקדוש

כאילו תפילין היו כל החיים שלו

אבל כן, מהר מאוד גם אני הבנתי, זה הלגאסי שלו

בערלה היה ילד של נתינה

היה אכפת לו מאחרים, באמת, ממש היה אכפת לו

מי שלא הכיר אותו לא יכול לדמיין בכלל

היה אכפת לו

הוא הרגיש את הבן אדם האחר

כאב לו כשכאב למישהו שהוא מכיר

כאב לו

הוא היה מאושר כשמישהו אחר היה מאושר, מאושר, לא שמח, מאושר

וכל שישי הוא היה לוקח את התפילין והולך להציע לאנשים להניח תפילין כי היה אכפת לו,

ושם הוא נהרג, דקה אחרי שהוא החליט לסיים ולחזור הביתה

זה הלאגסי (מורשת) שלו

אז כן, היום היארצייט

של בערלה

*

ואם קראת את החפירות שלי עד לפה אני רוצה לבקש משהו

תניח תפילין היום, בבקשה

לזכרו של אח שלי

ואם אתה כבר מניח תפילין, תפוס אותם שניה ותשאל כמה אנשים מסביב אם הם רוצים להניח

ולנשים מביננו, תפני היום 5 דקות ותעשי משהו טוב בשביל מישהו אחר, מכל הלב

לא משנה מה זה

משהו שיגרום למישהו אחר להרגיש שלמישהו אכפת ממנו

אכפת

לא שמישהו חשב עליו, שלמישהו *אכפת* ממנו

זה הלאגסי של בערלה

זה מה שהוא עשה עד דקה לפני שהוא נהרג

וזה הדבר היחיד שנשאר לנו ממנו

(חוץ מתמונות וסרטונים שגורמים לבכי וצחוק ביחד)

בערלה, לאן הלכת?

> הטור פורסם בפייסבוק של שמואל ליפש