כך יצא שמצאתי את עצמי בהנהלת ההסתדרות. לארגון הזה היה כוח גדול בישראל, במיוחד כשבראשה עמד מנהיג חזק, עמיר פרץ.

אדם שסיפור חייו מפליא. הוא פלאח (איכר) ועם השנים נהיה לשר הביטחון של מדינת ישראל. הוא הכריח - בניגוד לדעתם של המטכ"ל והשרים - את הממשלה לקבל החלטה לפתח נשק, שלאחר מכן קיבל את השם "כיפת הברזל". הנשק הזה הציל את ישראל שלנו ממתקפות הטילים של האויב – עזה, עירק, סוריה לבנון ועוד. אני רואה בזה אצבע אלוקים שפעם נוספת מוכיחה: הכל בידי שמיים. איך יהודי פשוט ממרוקו הציל את ישראל.

במשך אותן שנים שעבדתי איתו, הוא הטיל עלי הרבה תפקידים חשובים. ביניהם חבר הנהלת ההסתדרות, תיק קליטה, חבר הנהלת חברת עובדים, וזכות חתימה בהנהלות האלו. באותה תקופה שהייתי חבר בהנהלת ההסתדרות, שם (הודות לסיוע של מפלגת ש"ס) נפתח בית כנסת, בחדר האוכל ובמוסדות אחרים הונהגה כשרות מחמירה. העלו מאד את העזרה לנזקקים, תלושים ומשלוחי מזון לחגים, וקמחא דפסחא במאות אלפי שקלים. בסיוע של סניפי ההסתדרות יכולנו לעזור בבתי רפואה, בביטוח לאומי, אפילו בנמל תעופה ובנמלי הים.

פעם, בשיחה איתי, עמיר פרץ אמר שהוא לעולם לא ביקר ברוסיה. וזה למרות שארגון האיגודים המקצועיים של רוסיה היה מזמין אותו פעם אחר פעם. הוא לא רצה שהרוסים יעשו מזה רעש גדול. וגם נציגי השמאל והערבים בהסתדרות רצו בכך. "יצלמו אותי שיכור או בחוף הים. רק זה חסר לי. מה אתה חושב על כך?"

עניתי שאין לי מה לחשוב: "בשטחה של רוסיה יש הרבה שרידים של קהילות יהודיות שאליהם צריך להגיע. לדוגמא העיר ליובאוויטש שבה קבורים כמה דורות של אדמו"רי ליובאוויטש. הרי אתה רואה מה עושה חב"ד בארץ ובכל העולם, וכל זה התחיל בליובאוויטש. שם למדו הסבים שלי".

עמיר פרץ היה מקבל החלטות מהר. ולאחר מספר שיחות שלנו, המשלחת שלנו נוסעת לליובאוויטש. בדרך נבקר במוסקווה ובפטרבורג, אבל רוב הזמן נבלה בסמולנסק ובליובאוויטש. והנה אחרי ביקורים רשמיים בקרמלין וב"דומה", אנו במספר מכוניות נוסעים לסמולנסק. שם ההנהגה המקומית מקבלת את פנינו בחגיגיות, בהתאם לרוחב הנפש הרוסית. הם לא מבינים מדוע הנקודה העיקרית של הביקור שלנו היא ליובאוויטש.

עמיר פרץ מצביע עלי באצבעו כדי שאסביר. אני אומר: "שם נמצאים קברים של חכמים גדולים, שם פעלה ישיבה מרכזית שבה למדו רבים מגדולי החסידות. היום זה תנועה אחת מהגדולות לא רק בישראל אלא בעולם כולו."

"כן, - אומר המושל של המחוז, - "בזמן שנסעתם אלינו, אנו ביררנו הכל. וודאי שאנו יודעים על ליובאוויטש ועל חב"ד, אבל כמו הרבה עניינים ברוסיה, לא הספקנו לעשות דבר. אפילו כביש נורמלי אין לליובאוויטש. ליד נמצא בית הארחה, בפרז'וולסקי. על שם מדען מפורסם. בערבות קזחסטן יש אפילו סוג של סוסים שנקראו על שמו. אולי נשתף את העניינים? ועוד יש ליד סמולנסק בית חרושת לליטוש יהלומים שבו עובדים אלפי פועלים."

לגבי בית החרושת הסכמנו, ולמחרת בבוקר המשלחת (מי שרצה) יצאה מבית מלון לליובאוויטש. בדרך לליובאוויטש עצרנו ליד גשר מעל הנהר ברזינה. ראש העיר אומר: "פה לפי המסורת יש לטבול במים". היה כבר קר, אבל הייתי חייב להראות שחסיד זה לא רק מילים. התפשטתי וטבלתי בנהר. בנהר הזה היה איזה טיט עד גובה המותניים ומעליו מים. טבלתי בזה בגאווה, וכולי בטיט עליתי לגשר, והמשכנו בנסיעה.

"הייתי חייב להראות שחסיד זה לא רק מילים": כותב השורות ר' בצלאל שיף

שם כבר נבנה אולם גדול. שתינו שם. כולם חלצו את הנעליים, הדליקו נרות, והלכו לציונים. לאחר מנוחה קצרה קמתי להגיד כמה מילים. אמרתי לחיים וסיפרתי ש"סבי, רחמיאל חדש, שלמד בליובאוויטש לפני הקמת הישיבה, סיפר לי שמתי שהרבי מליובאוויטש נכנס לאולם הגדול והכריז שפותחים ישיבה "תומכי תמימים בליובאוויטש", מרוב שמחה סבי קם ועשה "קולע" חסידי.

"והתלמידים האחרים עשו כמוהו. אחר כך רקדו ביחד עם הרבי. בגלל שזכיתי לביקור הזה, ברשותכם אני רוצה לעשות קולע כמו

סבי". עשיתי את זה. כולם מחו כפיים. חזרנו לסמולנסק.

לאחר מכן, עמיר פרץ לא פעם הודה לי: "תראה, בארץ אני לא כל כך יכול לבקר במקומות כאלה בגלל הקולגות שלי. ושם בליובאוויטש הרגשתי כמה כוח והשראה אפשר לקבל במקום כזה.

ועוד סיפור שקשור לנסיעה שלנו:

אחראי על קבלת המשלחת שלנו היה אדם בשם קמנצקי, ד"ר למדעים. שאלתי אותו האם הוא יהודי, והלה ענה נחרצות "לא". לפי ההתנהגות שלו בליובאוויטש ולפי השאלות ששאל לגבי הדת היהודית, נראה היה שהוא לא שווא-נפש לנושא.

לאחר זמן מה (כשהוא כבר ביקר בארץ בביקור גומלין) הוא טלפן אלי ממוסקווה: "אל תשאל אותי שאלות. נולדו לי תאומים, שני בנים של בתי. צריך לעשות להם ברית מילה".

עניתי לו כך: "לי אתה אוסר לשאול שאלות, אבל מוהל חייב לדעת מזה! בוא נעשה ככה: אתן לך מספר טלפון של מוהל במוסקווה, ואתה כבר תסדר איתו את העניין." אחר כך נודע לי שעשו לנכדים שלו ברית מילה.