חיים בשחור לבן

חנה גופין, שכונת אבלון, קייב

אוקראינה.

כשאתה שומע מילה או מושג, עוד לפני שאתה חושב, מתעורר בך איזשהו רגש. שנה וחצי ש"אוקראינה" מתקשרת למלחמה. אימה. כזו נימה. ואין נשימה. גורמת להתכווצות, סגירה. פחד, חמלה. כל אחד ורמת הקירבה שלו למקום. לאנשים. בעיקר - לשלוחים. אוקראינה על המפה העולמית כבר תקופה ארוכה. "זמן המדף" שלה חלף אמנם מכותרות העיתונים. לא כי נרגעו העניינים. המלחמה בשיאה. חיה. בועטת. מכלה. ושוחקת.

ושם, בין החזית לעורף, בין תקווה לדכדוך. בין נסיגה להתקדמות, חיים לא מעט שלוחים. הם מנהלי קהילות, שגדלות ופעילות. אך לפני הכל הם פשוט אנשים. ויש להם משפחה - אישה. ילדים. החיים ממשיכים. יש שמחות ב"ה, יש אירועים. וגם שם המלחמה גובה מחירים…

בחודשים האחרונים הרגשתי יותר מתמיד איך אי וודאות וחוסר יכולת לקבל החלטות הם קטליזטורים לעייפות החומר ולשחיקה. אנחנו אוהבים להיות בשליטה. צריכים. מרגישים מוגנים ומתוכננים. בונים בניינים. תוכניות לעתיד הקרוב, הרחוק. תוכניות מגירה. שאדע מה יקרה מחר, מה כבר קרה. אבל לא תמיד יש לנו אפשרות, גם אם נאחוז חזק. זה גדול מאיתנו. חמקמק.

זה התחיל בדאגה, שנכנסה לי לראש לפני חצי שנה - מה יהיה עם כ"ז סיוון השנה. לא סתם יום בשנה. לא עוד תחנה. בר מצווה לישראליק -  מתי, איך, ובעיקר - איפה. שאלה שחפרה וניקרה. בלי רחמים לא הרפתה. הדפתי. אמרתי לעצמי שיש עוד 6 חודשים. מי יודע, אולי עד אז תיגמר המלחמה. החיים ישובו לתיקונם. נוכל לחגוג את הבר מצווה כמתוכנן. אתה מנסה להיתפס לראייה חיובית, לאיזושהי תקווה. לפחות לתקופה הקרובה.

הכי טבעי בקייב לחגוג. זה ברור. קרוב. לא רק גיאוגרפית. קרוב ללב, להוויה. כאן הבית. כאן מקום השליחות. זו המשפחה הרחבה. המשמעות. אבל במצב צבירה הנוכחי זה נשמע אבסורד. רק משאלה. המציאות מגבילה. קייב במלחמה. אם תהיה הסלמה. יש נפיצות. אין יציבות. לא עת לשמחות. רק להישרדות. נתכונן. נתארגן. לילה לפני הכל יתבלגן. די עם שינויים. שבענו. נמאס. שוב לחשב מסלול מחדש. אז אולי ללכת על מסלול חלופי. בר מצווה בארץ הקודש. נוח לשרטוט. לניווט. הכי בטוח ופשוט. יש לנו ב"ה משפחה ענפה, חברים. בר מצווה רגילה כמו שמכירים. אבל משהו בפנים מסרב, לא נותן לך מנוח. אתה מרגיש עם זה לא נוח. אירוע משפחתי בשליחות הוא לפני הכל הזדמנות. להקנות יהדות לא על הנייר. אלא בהתממשות. להכניס את הקהילה לפני ולפנים. לחיות הוויה. להשפיע דרך חוויה.

נד נד למעלה למטה, ימין ושמאל. חוזר חלילה סחור סחור. יום אחד מחליטים בנחישות, שהבר מצווה בקייב. מתמלאים התרגשות. למחרת זה מרגיש לך התעקשות. בשלישי אתה מעצב הזמנות. וברביעי נפרץ הסכר בחרסון, וזה מרגיש לא מתאים ושטות. אתה הולך מתעתע. וזה מרוקן אותך בפנים. משגע.

למדנו קצת להתנהל באי וודאות. מנסים לחיות את ההווה. לעשות הכי טוב שיכולים. מרחיבים את הכלים. בימים של שגרה זה איכשהו עובד. אך כשמדובר באירוע גדול זה מאתגר. אתה לא בטוח שתתגבר.

לכתוב תוכנית - אם בארץ לא צריך. אם בקייב - באוקראינית או ברוסית. לכמה אנשים להתארגן, האם לסגור אולם עם מקלט, שיגן. האם לשלוח כבר הזמנה, או שאנחנו בהמתנה. האם לשלם מקדמה. האם לרכוש כרטיסים לילדים. האם נכון להביא לקייב את הנכדים. ומה אם הכל יתבטל. כזה תסריט פינג פונג מתגלגל. את האנרגיה מדלדל.

שלושה שבועות לפני הבר מצווה קיבלנו החלטה - נחגוג בקייב, במקום השליחות. נעשה השתדלות. נתכונן לאירוע יפה, מכובד. כל השאר לא שלנו. נשים בצד. לא בטוחה שזה היה סיכון מחושב, הגיוני. היו שעות שטענתי שזה מסע בדיוני. במחשבה שניה, כל התקופה הזו היא לא לפי הספר. לא נכתבה באף טיוטה. יהיה עוד פרק במסע.

ישראליק, נוסף להיותו מתמיד וחסיד, גם מבין לא קטן בשחמט. הרבי הרש"ב התבטא, שניתן ללמוד מהמשחק על כוחו של כל מהלך. בחרנו סלוגן, עיצבנו רעיון. יצקנו משמעות. לא מעט יצירתיות, שיתוף ומשפחתיות.

התנהלנו כביכול כמו אצלנו שגרה. דאגנו לאוכל משובח. לאולם. עיצוב. תאורה. לתוכנית עשירה. גם לאווירה. ערב חגיגי, שכולו יהדות. ערב שמחבר משפחה עם שליחות.

יומיים לפני קראתי את עצמי לסדר. הזמנתי את הסובבים אותי להצטרף. לא קוראים חדשות, לא מתעדכנים. אצלנו בר מצווה. מכווננים. לאורחים מתכוננים. והם הגיעו. כמעט בהמונים. מבט מלמעלה חשף כיפות לבנות למכביר. חברי קהילה באו להיות יחד. לשמוח ולשיר. להקשיב. להצטרף. לרקוד. לפזז. זה הרגיש כמו ליצור אי של ביטחון, שמחה וודאות בתוך כאוס מוחלט ואי וודאות.

זיכו אותנו בנוכחותם ההורים היקרים, שבתנאים של היום להגיע לקייב מדובר במאמצים כבירים.

הגיעו גם אחים. שעות בדרכים. דרכי חתחתים. מניחה, שרק אתמול, כשחשו את העוצמות באולם. את השמחה, הריקודים, הבינו למה היינו כל כך נאחזים. למה התאמצנו לחגוג דווקא בקייב עם הקהילה והמקורבים. כמה חשוב דווקא בימים מעוננים להרגיש שייכים. לחבר את עצמנו ואת הקהילה לעוגנים חזקים.

שלוחים רבים מרחבי אוקראינה הגיעו להשתתף. השתתפות של אחים לשליחות מוסיפה תמיד לשמחה. היום, כשבאוקראינה כמעט לא חוגגים השלוחים שמחות משפחתיות, זה משמעותי עוד יותר ואנחנו בהערכה.

גם בהכרת תודה. היה כל כך מיוחד. מרומם. אירוע מכונן. 48 שעות של שקט ללא אזעקות. חגגנו. שמחנו. אירחנו, ליוינו לשלום ללא דאגות.

נמצאת בנחיתה. ארוכה. רכה. לפוגג דריכות עמוקה. הרבי נהג לומר אחרי תשרי עמוס חוויות, שצריך זמן לפרק את המזוודות. זה כנראה רלוונטי גם לשמחות. במיוחד אלו שמגיעות ביגיעה והתגייסות הכוחות.

חושבת על מהלכים. כמה פשוט להתנהל, כשהכל ברור ומוגדר. כשיש שחור ויש לבן. אבל החיים מורכבים מלוח שחמט, ויש יותר מדרך אחת… אתה מחכה למט, לצעד אחרון. אך מבין, שהדרך חשובה לא פחות. ואולי דווקא שם טמון הניצחון…

״לראות את העולם בשחור לבן״ - קליפ שהפיק חתן הבר מצווה. צפו: