בצלאל שיף

לחתונתו של אחי אריה לייב ב-1961 נסעה כל משפחת שיף למוסקווה. אפילו ידידנו משפחת קרוגליאק גם הצטרפה. החתונה נערכה ביום 7 בנובמבר (יום חג בברית המועצות) בחדר אוכל חדש של בית חרושת.

הכל היה חדש, המטבח, הכלים. הדודה בתיה קוגן ואחיותיה בישלו בעצמן את כל האוכל. אפילו הצליחו להעמיד את החופה תחת השמים. חתונה חסידית במרכז מוסקווה היתה אירוע נדיר ביותר. היו הרבה אורחים מערים שונות. אני, אז ילד בן 14, ואבי נסענו כל בוקר ברכבת התחתית לבית הכנסת הגדול ברח' ארכיפוב. אנשים רבים זכרו את אבי עוד מלפני המלחמה, קיבלו אותנו בחום. ראיתי שאבא מאד התרגש.

ההזמנה והחתונה של ר' אריה לייב שיף (אח של ר' בצלאל ובורק'ה ע"ה שיף)

הרב לוין, הרב הראשי של מוסקווה, פנה לאבי עם בקשה מיוחדת. בבית הכנסת פעלה ישיבה. רוב התלמידים היו מגרוזיה. להם היה חשוב מאד ללמוד שחיטה ומילה ולהיות חזנים. שוחטים ומוהלים שגרו במוסקווה פחדו מאד ללמד את תלמידי הישיבה, כיוון שה-ק.ג.ב. יכול לשאול אותם הרבה שאלות: היכן למדו את המקצוע שלהם? האם גם היום עוסקים בזה (כלומר עושים שחיטה, בריתות וכו')?

ר' יוסף היה פצוע מלחמה, ללא יד. פנה אליו הרב לוין - "אותך לא יכלו להאשים בזה. כל עוד אתה שוהה פה, תעזור. תן שיעורים בנושא הזה בישיבה. זו עזרה גדולה." אמא לא היתה מרוצה, אבל אבא שכנע אותה. זו מצווה גדולה ואוכל לנשום את אווירת הישיבה. מוסיה, לאז מיר אטעמן (מוסיה, תני לי קצת לנשום).

לשיעור הראשון אבא הביא בקבוק וודקה ו"לעקח". אסף את כל התלמידים בחדר אחד ועשה פארברענגען. אבא סיפר סיפור שאותו שמע מאביו אריה לייב. סבי אריה לייב נולד בלומז'ה, בתחום המושב. היה רב בצ'רנינקי. קיבל קבלה לשחיטה מהמומחים הגדולים והצליח לקבל משרה של שוחט ומוהל בעיר וורונז' שמחוץ לתחום המושב, עיר גדולה עם הרבה אפשרויות. כאן הצליח לארגן משחטה, בה העסיק הרבה קרובי משפחה (כולל אחיו יצחק). הצליח לקנות בית גדול במרכז וורונז'.

ר' אריה לייב שיף ע"ה סבו של ר' בצלאל

ר' אלחנן שיף (אביו של ר' אריה לייב - סבא רבא של ר' בצלאל)

הארה קטנה: סבא אריה לייב נפטר בגיל צעיר ונקבר ביסנטוקי. במשך כל חייו אבי בילה עם משפחתו רק 16 שנה, כי פעם נעצר בגלל פעילותו, אחר כך שירת בחזית, אחר כך הסתתר כי חיפשו אחריו. לכן בני משפחתנו יודעים מעט מאד על משפחתו. אנחנו יודעים שהשורשים שלנו הם ממר"מ שיף. סבתא באה ממשפחה עשירה של צאצאי ה"שאגת אריה". סבא היה פעיל מאד בקהילה.

כאן במוסקווה היתה לי הזדמנות ראשונה לשמוע מאבא את הסיפור שהוא שמע מאביו אריה לייב.

                                          *                    *                    *                   *

מספרים שביום א' בסיון 5596 (תקצ"ו), היינו מספר חודשים לפני פטירתו (יארצייט י"ג תשרי), הגאון ר' עקיבא אייגר ביקר בעיר לומז'ה שהיתה ברובה עיר של מתנגדים. על ביקור זה יש תאורים נלהבים רבים. בין היתר תאור מאת הגאון הגרי"ץ פערלע שהיה אז ילד קטן וזכה לברכתו של ר' עקיבא אייגר.

לא רבים יודעים שר' קנייבסקי ז"ל לא היה "האדמו"ר הליטאי הראשון". בכל הזמנים היחס לגדולי ישראל תמיד היה כיחס לאדמו"רים, ובמיוחד אצל המתנגדים. לכן אך טבעי שכאשר ר' עקיבא הגיע והשתכן, מיד נערך ליד ביתו תור ארוך של אנשים שרצו לקבל ברכה, עצה, לראותו במו עיניהם וכו'. לא בשביל  פלפול תלמודי. קרוב לוודאי שהגיעו אף חסידים: ר' עקיבא היה דמות מקובלת על כולם.

בין אלה שהגיעו היתה אשה אחת, עטל גבבס, אם לתשעה ילדים. שמונה מהם היו תלמידי חכמים גדולים, ואחד, משה נח היה כסיל שלא ידע ללמוד. היו לעטל שתי שאלות לגאון: מי אשם? ומה לעשות?

ר'י עקיבא אייגר הקשיב לאשה וענה כך:

- סיבה ברורה שהבן אינו מצליח בלימודו, זה שבילדותו הוא אכל משהו טרף. ומה לעשות? ללמוד תורה בדחק, ללמוד הרבה תורה בדחק.

כיוון שעטל לא השתייכה לחסידים, התחילה להתווכח עם הגאון, אבל הוא עמד על שלו וסירב לתת תשובה אחרת.

עטל סיפרה על תשובתו של הרב לבעלה, הירש לייב, אבל הוא, כיוון שלא היה חסיד, רק צחק. בנו אכל טרף? מה השטויות האלו? איך יכול לאכול טרף אם כל חייו הלא אכל רק בבית, ובבית, ברוך ה', אין ואף פעם לא היה שום דבר טרף?!

אבל חסידית או לא, המשפחה היתה יהודית, והאשה שכנעה את בעלה מהר מאד, והוא הסכים לעשות חקירה.

התחילו את החקירה מחקירתו של משה נח. כמו שאנו זוכרים, הוא היה כסיל, אבל היה לו זיכרון מצוין. והוא נזכר שכאשר היה בן חמש, באחד מימי חנוכה, חזר מה"חיידר" יחד עם חברו ועברו ליד פונדק. באותו זמן נערכה חתונה בפונדק הזה. החתן והכלה הכניסו את הילדים הרעבים לתוך הפונדק ונתנו לכל אחד צלחות של מרק עדשים עם חתיכת עוף מכובדת. זו היתה הפעם היחידה שמשה נח אכל מחוץ לבית. הפונדק היהודי היחיד היה זה של ר' לייזר טרינק, אדם אדוק באמונתו ותלמיד חכם גדול. לא ייתכן שהגישו אצלו אוכל טרף. אדרבא, את העופות בשביל פונדקו שחטו השוחטים הכי טובים של לומז'ה. אבל בכל זאת הירש לייב החליט להמשיך בחקירה. ולמחרת מיד אחרי שחרית הלך לר' לייזר לברר איזו חתונה נערכה אצלו בחנוכה לפני עשר שנים, ואילו עופות הגישו שם.

וודאי שר' לייזר נדהם מהשאלה. אבל אם יהודי מבקש, למה לא לעזור אם זה לא עולה כסף? נברו במסמכים, והתברר שביום השני של חנוכה שנת תקצ"ו נערכה חתונה של הנפח יקותיאל הלפרט, ששילם את כל ההוצאות מראש וכו'.

יופי. הלך ר' הירש לייב ליקותיאל הלפרט. הלה היה אדם לא הכי מלומד, ולכן נטה לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. הניח הצידה את הפטיש וסיפר לאדם על חתונתו, ולא שאל לשם מה שואלים אותו על כך. והסתבר שאלה היו נישואיו השניים. עוד לפני שלושים שנה גירש את אשתו הראשונה רחל, היא חזרה לרובנו. ולפני עשר שנים התחתן פעם שנייה עם חוה שתחי'. לחתונתו הזמין את כל תושבי לומז'ה. גם נקב בשמו של הרב המסדר קידושין וגם בשמו של השוחט ששחט את העופות. התברר שמדובר באחד השוחטים הידועים של לומז'ה. אלא מה, הוא כבר מזמן עזב את המקצוע.

ר' הירש לייב מצא את הזקן. רק התחיל הוא לדבר על חתונתו של יקותיאל הלפרט, והשוחט הזקן החוויר והתחיל למלמל משהו – על חטאים רבים, על תעניות, על כך שיש לשכוח ולא להיזכר וכדומה. אך ר' הירש לייב עמד על שלו. הסתמך על דעתו של ר' עקיבא אייגר, ובירר פרטים מפחידים.

השחיטה היתה כמובן ללא דופי. אבל שלושים  שנה לפני שיקותיאל הלפרט גירש את אשתו, מספר שבועות אחרי שניתן הגט, התגלעו שאלות גדולות לגבי כתב הגט. והדבר הביא לכך שגדולי הפוסקים של אותם הזמנים פסקו שהגט והגרושין אינם תקפים. היה הרבה רעש, אבל חלפו עשרות שנים, ואירועים חשובים יותר נשכחים. וכאשר לאחר עשרים שנה יקותיאל החליט להתחתן פעם נוספת איש לא זכר שהוא בעצם עדיין נשוי. לא הרב שהעמיד חופה, ולא השוחט ששחט את העופות בשביל הסעודה. קל וחומר שכל הסיפור התרחש לא בלומז'ה, והרבה שנים לפני שיקותיאל הגיע לעיר הזאת.

אבל שבועיים אחרי החתונה השוחט פגש בשוק את חברו הוותיק, חסיד חב"ד שנמנה עוד עם חסידי אלטער רבי (ולפני כן עם חסידי ר' מנחם מענדל מוויטבסק), יהודי חריף מאד. והלה, למרות היותו זקן מופלג, התנפל על השוחט: איך העזת לשחוט עופות לסעודה של אדם שנשוי לאשה אחרת? ולא עוד אלא בראש אלה שפסקו שהגט שלו פסול ואסרו עליו להתחתן פעם נוספת, עד שיגרש את אשתו הראשונה כדת ודין, לא עמד אלא אלטער רבי בכבודו ובעצמו! כששמע השוחט את הדברים, איבד הכרתו. וכאשר התעורר, דחף לו החסיד הזקן מתחת לאפו את העתק של מכתבו של הרבי.

בזה תם סיפורו של השוחט. אבל לא נרגע ר' הירש לייב ולקח אותו לחסיד הזקן החב"דניק שגר רחוק מלומז'ה: רצה לראות את המכתב של אלטער רבי במו עיניו.

חמש שעות נסיעה (עשרים מייל!), בלילה, תחת גשם שוטף, בעגלה רעועה! החסיד הזקן עדיין לא הלך לישון וקיבל את האורחים בסבר פנים יפות. אך כאשר שמע על מטרת ביאתם, חשב לנכון עוד פעם להתנפל על השוחט בטענות. אחרי ששפך את כעסו, הלך והביא את העתק המכתב של הרבי והראה אותו לר' הירש לייב. ובמכתב באמת היה כתוב שאסור ליקותיאל לשחוט בהמות ועופות אם יחליט להתחתן שנית מבלי לתת גט לאשתו הראשונה.

וברגע זה ר' הירש לייב פרץ בבכי כי הבין (כמו שהיה נראה לו) את גודל גדולתם של אלטער רבי ושל ר' עקיבא אייגר (מיטעלער רבי כתב לאביו על הפגישה איתו. המכתב מובא ב"בית הרבי" ולא מזמן תורגם לרוסית וכו') שבכוח למדנותם וצדקותם קובעים את המציאות.

וזה המכתב כלשונו:

אהו' אחיי וריעיי אלופי הקהל ובד"צ דק' ראהטשוב ה' עליהם יחיו חיים ברכה ושלום עד העולם

נבהלתי מראות ונעויתי משמוע מהמעשה אשר לא יעשה בישראל הנעשה סמוך לגבולכם

לגרשא בגט פסול מדאורייתא (שכתבו בהגט שם האשה רחל) אף אם היה שם העריסה

רחלב מאחר שנקראת בפי כל ראשי'. ומכל שכן שלא נודע שם העריסה בבירור. ועל כן

עליכם מוטל הדבר חובה למנוע המגרש שלא ישא אחרת ח"ו עד אשר יתן גט כשר לאשתו

וברצונה דוקא כדת תורה הקדושה. ולא בעל כרחה ח"ו. וגם לגמור ביניהם בכי טוב בדבר

שבממון קודם הגט כדת ולשלוח פקודתם שלא לעשות חופה ח"ו בכל תוקף וחירות לקיום

הדת הנתונה לנו מהקיר"ה ולכוף המסרבים בכל מיני כפייה בכלל. ולגזור בכלל ובפרט

בגזירת חכמים על השוחטים שלא ישחטו על החתונה ח"ו שום בהמה ועוף ואם יעברו ח"ו

תהא שחיטתן נבילה כדין העובר כו'. ולשומעים יונעם ותבוא עליהם ברכת טוב מה' הטוב.

כ"ד המבקש בבקשה כפולה ומכופלת בבל ישונה ובל יאוחר ח"ו

א"נ ד"ש שניאור זלמן באמ"ו מוה' ברוך זלה"ה.

אחרי שסיים את הסיפור וכולם אמרו 'לחיים', אבא אמר שעם כזו אחריות צריכים לגשת לעבודת השחיטה ומה שסביב לה.

לחיים!