משה כהנא

יום חמישי אחר הצהריים. שושי בת ה-10, תלמידת בית הספר בית חיה, ירדה מהאוטובוס בתחנה, בדרכה הביתה כשילקוט על שכמה. צעידה רגלית של מטרים בודדים ל'כיכר מרן' שנבנתה לפני חודשים ספורים, שני מעברי חצייה והיא קרובה הביתה.

ההודעות נחתו על כולנו כרעם ביום צהרים בהיר.

קבלן ערבי מוכר, כשעל רכבו פועלים נוספים, דהר בפראות בכיכר ופגע בילדה שחצתה את מעבר החצייה.

"ילדה עם חולצה ורודה של 'בית חיה' נפגעה בתאונה", החלו לעוף הודעות.

לב של כל הורה מחסיר לא פעימה אחת, אלא כמה פעימות. זה יכול להיות ל"ע הילדה של כל אחד\ת. או ילדה של מישהו שאתה מכיר. נורא ואיום.

כמה כואב. עם היוודע פרטי הילדה ולאחר שהוריה הוזעקו להגיע לצידה בבית הרפואה, קהילת חב"ד כולה התפללה לשלומה והחלמתה. הילדה של כולם, ככה ממש הרגישו, בלי קלישאות מיותרות.

לאחר מטוטלת של תקוות ותפילות, אמירת תהילים בבתי הספר והת"תים, בשבת מברכים ובכל הזדמנות, ביום שלישי נחתה מכה כואבת נוספת: הילדה שושנה (שושי) ז"ל.

קשרים קשרים של הכרויות וחברויות. הבת למדה איתה בכיתה, התלמידה מהכיתה המקבילה, החברה בשולחן ליד, המורה שלימדה, החברה של אחותה, האמא שמכירה והשכנה, החבר של האח הגדול, המכרים של האבא, קרובי המשפחה וחברי הקהילה בכלל. כולם\ן פרצו בבכי ודמעות, הלם. ריבונו של עולם, עד מתי???

מה אפשר לענות לילדה בת ארבע שרואה שכולן בוכות, והיא שואלת: "אמא, למה כולם עצובים??"

או שאלה קורעת לב אחרת: "אבל אמרנו בבית הספר כל כך הרבה תהילים שהיא תבריא.....?"

מה אפשר לומר לילדות קטנות בכל הכיתות שלא מבינות איך פתאום קורה אובדן כזה. רק לפני שבוע היא שיחקה בהפסקה, צחקה ונסעה לבית הספר באוטובוס עם כולם??

תמונה אחת ששברה את הלב לרסיסים: שושי בת ה-10 מאושרת ומחייכת בחתונת אחותה הגדולה, שנישאה שבועות ספורים קודם לכן.

בכל המר הזה, אפשר לקחת קורטוב של נחמה: הקהילה חשה באובדן אישי, זה יכל ל"ע לקרות לכל אחד. שושי ז"ל, הילדה בתוך הלב של הקהילה כולה.

להורים היקרים ובני המשפחה: חזקו ואמצו, ולנו רק נותר לצטט כמו שהרבי אמר ועודד: "בהמשך הבניין תנוחמו".

*

הרבי הטמיע בנו את המוטו "והחי יתן אל ליבו": מה אנו צריכים לעשות בעת הזאת??

בעניינים רוחניים, יש את מנהיגי הקהילה הרבנים שיעוררו את הציבור בוודאי, להתחזקות באהבת ישראל וחיזוק בענייני תורה ומצוות. ידע איניש בנפשיא.

ומה בגשמיות? מה ניתן לעשות ולפחות למנוע את המקרה הבא, היל"ת?

התאונה הטרגית הזאת הציפה תמונת מצב עגומה מאוד בעיר ביתר: העיר על תשתיותיה כבר לא מכילה את מספר תושביה.

העיר שהוקמה לפני יותר מ-30 שנה, החלה כתחליף זול ופסטורלי לאלו שלא יכולים להרשות לעצמם לרכוש דירה בירושלים.

גם לפני כעשרים שנה כשהחלה בנייתה של גבעה ב', אף אחד לא חלם שהעיר תתפתח לממדים של היום.

אוטובוסים היו יוצאים פעם בשעה וחצי-שעתיים לירושלים במקרה הטוב, כשהם משוריינים ובקושי 'סחבו' בעליות של כביש עוקף חוסאן.

הכבישים הפנימיים מלכתחילה נבנו צרים יחסית, בוודאי לא מתאימים לעומסים הקיימים. לעומת אז, כיום זמינות התחבורה בקווים הפנימיים ביתר ואל מחוצה לה נחשבת לאחת הגבוהות ביותר בארץ, אבל על כך משלמים גם מחיר: העומס בכבישים כבד מאוד, במיוחד בשעות הבוקר ואחה"צ, כשאלפי ילדים נוסעים וחוזרים.

המגמה נמשכת: העיר הופכת להיות צפופה יותר ויותר, בשל הרחבות ותוספות בנייה ובקרוב גם יתווספו לעיר עוד כאלף וחמש מאות דירות חדשות, בשיפולי הגבעות הקיימות.

כבישים בעיר ביתר יותר סואנים מכמה רחובות בערים גדולות כמו בני ברק וירושלים...

לצד תלמודי תורה ובתי ספר חב"ד, שמשתפים פעולה עם יוזמות להטמעת בטיחות בדרכים, שאר המוסדות בעיר של הציבור החרדי הכללי מסרבים נחרצות לשתף פעולה בעניין ולא ברור מדוע, גם כשמציעים להם שוטר חרדי בלבוש אזרחי.

ברכבים רבים יש כיום מצלמה אוטומטית, והנהגים מציפים את קבוצות הווטסאפ מעת לעת בסרטונים מסמרי שיער כיצד פעוטות פורצים לכביש, 'כמעט ונפגע' הפך להיות מעשה של יום ביומו.

גורם נוסף ומטריד: מנופי ענק שעושים יציקות להרחבות בנייה, פורשם זרועות לרוחב הכביש, תוך כדי שפועלים פלסטינים עם אפוד זוהר הופכים בין רגע ל'מכווני תנועה מוסמכים'.

עבודות בנייה בביתר. צילום אילוסטרציה

ועל כל ערימת המפגעים, יש גם את ה'חאפרים' שמסיעים פלסטינים מהכא להתם, עד שחלק מהם הפכו לאימת הציבור. נוסעים במהירות, עוקפים בפראות, להספיק עוד קבוצת פועלים. לפועלים הפלסטינים אסור להיכנס לעיר ברכבם, וכאן התופעה פורחת במלוא עוזה. אני מדגיש: זה לא כולל ח"ו את כולם, בכל מקום יש צדיקים יותר וצדיקים פחות. בכל אופן התופעה קיימת, את זה מכיר כל נהג ביתרי.

מכלול הבעיות והמרוכבות דורשים ומחייבים עריכת 'חישוב מסלול מחדש'.

הגענו לקו פרשת המים. הגיע הזמן לעשות סדר, צו השעה!

נבחרי הציבור לא נקיים מביקורת, להיפך: עליהם מוטלת חובה ואחריות גדולה יותר.

למרות זאת, האחריות לא מוסרת מכתפי כלל תושבי העיר. ראית ילד שמנסה לחצות בין שני רכבים? (וזה קורא כל יום, כל היום...) תעזור לו! תקדיש כמה דקות הסברה וריענון בנושא בטיחות לילדיך. זה חשוב. תפעל מול המוסד שילדיך לומדים בו, שיקדיש זמן מיוחד להוראת בטיחות בדרכים. לכל אחד יש אחריות!

לפני תקופה, כחבר בוועדת תחבורה ובסיוע כמה מאנ"ש תושבי העיר שהתריעו על נקודות בעיתיות ומסוכנות להולכי רגל, יחד עם חברים נוספים ויו"ר הוועדה, ערכנו מיפוי של כמה וכמה ליקויים אותם הצגנו בפני הגורמים הרלוונטיים. כיו"ר ועדת חינוך, עם החברים העלינו על סדר היום נקודות חיכוך של תלמידים בדרכם לבית הספר, ויש לא מעט כאלה.

ראש העיר, וזאת יש לציין לשבחו, בשיתוף צוותו ומנכ"ל העירייה השיגו במאמצים רבים תב"רים של משרדי ממשלה והוחל בשורת תיקונים ושיפורים בנקודות חיכוך של הולכי רגל ותחבורה, את העבודות ניתן לראות בכמה רחובות בעירנו, שזוכים לשדרוג הבטיחות ולפתרונות מסויימים לבעיות החניה.

אך לצערנו הרב עדיין המלאכה מרובה עד מאוד, העיר ותשתיותיה לא מכילה את מספר תושביה ויש עדיין ליקויים רבים המסכנים את הולכי הרגל.

אין כאן פתרונות קסם, אבל כן יש כאן עבודה קשה: בנוסף לפניה רשמית לגורמים המוסמכים, אני קורא גם כאן: שבו יחד, נציגות המשטרה, הרלב"ד, עירייה, משרד התחבורה, עזבו הכל והתכנסו יחד 'עד שייצא עשן לבן' והתמקדו בבעיה מספר אחת, שכבר גבתה קורבנות דמים: בטיחות וביטחון הולכי הרגל בדרכים.

כי בנפשנו הדבר!