שבת מברכים תמוז.

כמו בכל שבת מברכים, מתוועדים אצלנו בישיבת חב"ד ליובאוויטש חזון אליהו. גם לנשים נערכת תמיד התוועדות נפרדת, אנו אוכלות יחד סעודת שבת לומדות, אומרות תהילים ונהנות מאווירה מיוחדת של קהילה שהיא משפחה אחת גדולה.

בעזרת הגברים התוועדות מרוממת: הרב שמערלינג מתוועד ומכיון שחלק גדול מהבחורים, האברכים וגם המקורבים נוסעים לרבי ל-ג' תמוז, ההתוועדות מטבע הדברים מרוממת במיוחד,  בפרט שבהשגחה פרטית הצטרף להתוועדות גם הרב נמס, שליח מארצות הברית שהתוועד וסיפר סיפורים נפלאים שגרמו להתוועדות להמשך עוד הרבה אחרי שיצאה השבת.

אני לעומת זאת, מוצאת את עצמי יושבת יחד עם הנשים, מדברות על כך שאנחנו בהתוועדות הכנה לקראת ל-ג' תמוז,

מוצאת את עצמי אומרת שעברו מאז 29 שנים ולא מאמינה.

זוכרת כמו היום איך ב-ג' תמוז תשנ"ד היינו בטוחים שמשיח מגיע עכשיו, הרגע!

לא יכול להיות אחרת

אם מישהו היה אומר לנו אז שיעברו 29 שנים...

29 שנים זה כואב

כשרואה את הוידאו של הרבי במוצאי שבת, זה כואב עוד יותר

הרגשה כבדה כזו

שלא חלפה גם כשהייתי עסוקה בארגון ההתוועדות הגדולה של 'בית שושנה' ונשות חב"ד ת"א לכבוד ג' תמוז.

גם בההכנות לשבת מדרשה שכולה התקשרות שתתקיים השבוע, לא מצליחה להעביר את ההרגשה המדוכדכת.

המשכתי בעשייה אבל לא הצלחתי להתרומם.

כל וידאו של הרבי שראיתי רק גרם לי להרגיש עוד יותר את הגלות, החושך וההסתר שבו אנחנו נמצאים לעומת שנות האור.

הגיע ליל ג' תמוז, ההתוועדות שלנו על גג עיריית ת"א החלה וההרגשה שלי, עדיין אותה הרגשה.

הכנו עשרות מקומות סביב שולחנות ערוכים. כשהתחלנו היה כמעט מלא ואז אני רואה איך כל רגע נכנסת עוד אישה, השולחנות כבר מלאים לגמרי ואנחנו מביאות עוד ועוד כסאות.

נשים דתיות וכאלו שבכלל לא,

בוגרות המדרשה ובנות שאין להן שום קשר לחב"ד.

נשים צעירות, נשים מבוגרות,

נשים מחסידויות אחרות,

נשים מכל הסוגים והמגזרים,

עיצומו של יום.

הרב נפתלין התחיל לדבר על עניינו של הרבי כ'רועה נאמן' וכשהזכיר את עניין היחידות שאל את השליחה הרבנית גערליצקי על היחידות שהיא זכתה להשתתף בה.

הוא הסביר בפשטות שפנה לרבנית כיון שהיא היחידה מהנוכחות כאן שזכתה להיות ביחידות.

*

ואז זה קרה:

זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא מבינה כלום.

הסתכלתי סביב, מתוך למעלה ממאה נשים שישבו שם אפשר היה לספור בכף יד אחת את הנשים שזכו להיות אצל הרבי.

כל שאר היושבות שם היו נשים שמעולם לא ראו את הרבי, מעולם לא היו אצל הרבי ובכל זאת חלק גדול מהן שינו את חייהן לחלוטין והפכו את הכל כדי להיות מקושרות לרבי, החיים שלהם מושפעים בכל רגע מהרבי, הם ויתרו על הכל כדי ללמוד את תורתו, לקיים הוראותיו ולזכות להיות חסידות של הרבי, להקים משפחות חסידיות, לגדל ילדים חסידיים.

זה היה הרגע בו נעלם הכאב, הרגע בו הבנתי שאין כאן הגיון, יש כאן מציאות.

והמציאות היא שאין מקום לדכדוך, ואין עניין בכאב.

הרבי כאן איתנו, משפיע על כל יהודי בצורה הכי גלויה שיכולה להיות.

אם אחרי 29 שנים מתכנסות כל כך הרבה נשים במרכז תל אביב להתוועדות כפשוטו לכבודו של הרבי -

זה אומר הכל!

בסיום ההתוועדות, למרות השעה המאוחרת נשארנו על הגג רק בנות המדרשה וכל אחת שיתפה בקשר שלה עם הרבי, במה שהביא אותה לשנות את החיים ולהיות בחורה חסידית ומקושרת.

היה מרגש

וגרם לי לראות עוד יותר במוחש איך הרבי נמצא כאן איתנו בפשטות,

ומשנה לשנה עוד יותר.

ויחד עם זאת התחזקה בי ההבנה שאין עניין בדכדוך או בכאב. אבל אסור לנו לוותר, חייבים לבקש ולצעוק ולרצות שמשיח יבוא,

שנזכה שהרבי יהיה איתנו כאן בגלוי

ולו בשביל כל אותם נשמות שהתקרבו ב- 29 השנים האחרונות.

ולו בשביל הילדים שלנו שנסעו לרבי, לאוהל לג' תמוז. בפשטות ובהתקשרות אמיתית, למרות שלא זכו לכל הגילויים להם זכינו אנחנו.

להם בוודאי מגיע לזכות ולראות את הרבי בגלוי כאן למטה.

והלוואי ובזכותם נזכה גם אנחנו עוד היום לגאולה האמיתית והשלימה.

כי אחרי הכל, 29 שנים הם הרבה יותר מידי!

עד מתי???