ג׳ תמוז-יום ההילולא ה-29 של נשיא דורנו, אוהב ישראל האמיתי.

אני לא חושב שיש מישהו בחב״ד שעמד על דעתו באותם ימים, ולא זוכר את הבלטה שעליה הוא עמד כשהוא שמע את בשורת ההסתלקות הקשה והאיומה.

הייתי נער צעיר בתהליך התבגרות מואץ בישיבה הגדולה בכפר חב״ד בשיעור א׳. והתחושות נעו בין הלם לאווירת סוף העולם.

מבלי להיכנס לסערת הרגשות ולנוסטלגיית הכאב של אותם ימים מבולבלים ודוויים, הרי שבגדול, החיים של כל מי שהיה שם באותה נקודת זמן, חייו מתחלקים לחיים שלפני ג׳ תמוז תשנ״ד ולחיים שאחרי ג׳ תמוז תשנ״ד. חיינו השתנו והתהפכו והם אינם יותר בדוגמת החיים שלפני.

במרחק הזמן, הכאב הקשה פינה את מקומו לשיגרת ולמירוץ החיים, אבל זה איפשהו תמיד נושף לך בעורף, תמיד שם. ועם הזכרונות מגיעות הדמעות. כמה שלא נדחיק, זה שם. מבעבע ומרתיח את הנפש.

"ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן" אמרו חכמים ממני. והיום, אני מוצא את עצמי 29 שנים לאחר השבר הגדול הזה, בורר ושוקל מילים בפניי ילדיי הקטנים כשאני מנסה לספר להם מה זה הרבי עבורי ועבורם, איפה זה שם אותנו ביחסי חסיד-רבי ובעיקר, מה הלאה?

אני נזכר שכשנסענו עם שני הילדים הראשונים שלנו לרבי, עם רבקה ומענדל, נכנסנו לאוהל-לציון, מקום מנוחתם של הרבי והרבי הקודם זי״ע, ורבקה שלנו כל הזמן האיצה בי להרים אותה בטענה: ״אבא, אני רוצה לראות את הרבי!״ ״איפה הרבי?״ ״אבא, למה אני לא רואה את הרבי״? ואני רק ניסיתי להשתיק אותה ולנזוף בה, על כך שהיא מפרה את השלווה הקדושה במקום.

לאחר שיצאנו, רעייתי אמרה לי: ״לא היית צריך להשתיק אותה. אני בטוחה ומשוכנעת שהרבי שמח לשמוע אותה שם... אחרי כל כך הרבה שנים ללא ילדים...״

זהו, אין פאנץ׳. כל מה שאני יודע, זה שרבקה שלי רוצה לראות את הרבי. מענדל שלי מציק לי בשאלה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם: ״אבא, מתי אנחנו נוסעים עוד פעם במטוס לרבי...?״ וגם אני מרשה לעצמי להצטרף מידי פעם למשאלות התמימות והטהורות שלהם.