יקוו המים…

אומרים, שמים הם סימן ברכה. אממ… לא בטוחה. לא תמיד. בטח, לא כשזו יד זדונית.

קשה לראות את התמונות, הסרטונים. להתוודע לנתונים. להכיל את המאקרו - ההיקפים. אלפים. לדמיין גם את המיקרו, הסיפורים שצפים. אנשים, נשים. תינוקות וקשישים.

כל שיטפון הוא כאב, הוא אבדון. אבל כשזה חלק ממלחמה דורסנית, זה לא חטא. זה פשע ועוון. חושבת אם אנושיות היא דבר מולד, יש או נעלם. ואיך יכול להיות, שאנשים מגיעים לקהות טוטאלית בשל אגו או דחף לשליטה על העולם.

הצפה. מבול. תחושות של בלבול. זו החוויה. כואב לך על אלפים, שנותרו ללא קורת גג. מי כמוך יודע מה זה להיות בתנועה, נע ונד. אתה גם כואב על העיר שלך, חברי הקהילה, שגם אם אינם בסכנת הצפה מוחשית, הם כבר שם רגשית.

יש אופטימיות ברחוב, גם ביטחון בניצחון. ולצד זה כאב, פחד ומתח מרגע לא נכון. קצת שפיפות קומה, למי זה חסר. התעייפנו - מי פחות ומי יותר.

הילדים מתחילים בשאלות חרדה - האם זה יגיע הביתה, לקייב. האם עלולים להיפגע ובאיזו מידה. 

בלבול. הצפה. זה מה שחשים כאן תקופה. אי וודאות. אתה מתנהל כמו צף ללא ראות, מנסה ליצור לעצמך איים קטנים של בהירות. זה לא מהיום, זה אפקט מצטבר. ועם ההצפה האחרונה זה פשוט מתגבר.

אוחזת או נאחזת? באנשים, במציאות… 

זה מה ששאלתי את עצמי כמה פעמים ביום כל יום בשבועיים האחרונים. היה לי הרבה זמן למחשבה. לא בימים. בלילות. זה לא כייף. לא קל להתרגל. אתה גם לא רוצה להתרגל. לא רוצה לחיות בבור. שחור. להתרגל לחשכה, לוותר על האור. לחשוב שזה נורמלי, שאפשר להסתדר… מה נשמע אצלכם? ב"ה, פחות או יותר…

חדר השינה של הילדים עבר למרחב המוגן. מנסים לחסוך את ההקפצה המבעיתה באמצע הלילה בשל אזעקה או רקטה שיורטה. אתה מנסה לשמור על שגרה. על ביטחון בגיזרה. אווירה. לא יוצא הרבה מהבית, לא משאיר את הילדים לבד. שכולם יהיו בהישג יד.

בבית לא שומעים כמעט את האזעקה. זו אולי בשורה. מיקום כזה. בין בניינים. מעוגן. כביכול מוגן. בתחילת המלחמה הייתה קצת שאננות. שמרנו על כללי ביטחון, אבל איך לומר - לא בקפדנות. היום החיישנים מחודדים. לא מזגזגים. יש נפילות, טילים, זה קורה מהר, הרבה. חצה את הכללים. 

אז איך אנחנו חשים? ואיך מרגישים? חשבתי, ש"חשה" ו"מרגישה" הן לא יותר ממילים נרדפות, שלפעמים מחליפות. מתחלפות. את הטקסטים מקשטות. אבל לא. מה שנוגע בחושים, מה שחשים, הוא לא מה שמרגישים. מה שאומרים לנו, קראנו, יכול להשפיע - כן או לא. יכול גם להיעלם או להתקהות. כמעט לא להיות. אבל אם זה נגע בחושים - ראינו, שמענו, הרחנו או חשנו, זה לא הולך לשום מקום. גם עלול ליצור שיבושים. אומרת לעצמי בוקר וערב, שאחרי היום יש מחר. ואם לא אחשוב על זה עכשיו, המחר עלול להיות מאוחר. לראות את הילדים. להקשיב להם. למילים. למה שנפתח, נאמר. ולא פחות - למה שנסגר. 

לא בטוחה שיכולה למגר. בטוחה שלא. אבל יש לי אחריות לפחות למזער. וזה מאתגר… 

*

לפני שבוע ברביעי בלילה הוקפצנו כמה פעמים בלילה בשל אזעקות ויירוטים. מרגיעים את הילדים. בבוקר אתה קם ליום חדש. רוצה להרגיש חיוני, מחודש. אבל אתה הולך כבד, עייף. עצבני ומסובב. גם עייפות החומר. פשוט נמאס. הילדים התיישבו לאכול דייסה במטבח, ושוב אזעקה. חשבתי שטעיתי. אולי האוזן מדיי רגישה, אולי סתם יוצרת תחושה. לקחתי אותם למרחב האטום עם צלחות הדייסה. הוצאנו קופסאות לגו, הנחנו עליהם את הצלחות. התבוננתי בתמונה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

כשהאירוע הסתיים צעדתי בכבדות בבית מהורהרת. תמונת צלחות הדיסה על קופסאות הלגו עוברת לי בראש. נראה לי שהגזמתי. נאחזתי. צריך לשים גבולות. לפעמים אתה מתרגל ומתבלבל. אזור הנוחות הוא נוח אך לא בטוח. הוא מוכר לך, הוא שלך. אתה חושב שאתה בשליטה. אתה מכיר את המקום, את הקולות. את הנפשות הפועלות. גם מוצא דרכים איך להתמגן, איך את הילדים למגן. עושה הכל כדי לחשוב שזה נכון. עד הרגע האחרון…

אתה נמצא במקום שלך. בבית שלך. יש לדברים הגדרות, הוראות יצרן ברורות. אתה פועל הרבה בקהילה. איתך הילדים. אתם עסוקים. יש לכם חיים עם משמעות. התעוררות והתפתחות. אתה מחבר בין אנשים, יוצר קשרים חדשים. עסוק בעשייה. בהוויה. הסטייט אוף מיינד של המשפחה שלך הוא חיים ובנייה. אתה מתחבר, מתקשר. זה כבר חלק ממך. לא משהו אחר. זה מרים אותך. יש לך זכות. מרגיש יותר מתמיד כמה אין אח ורע לחיים של שליחות. אז איך אפשר באמצע היום לקום ולהעלם. מכולם להתעלם… אבל יש כאן סיפור מסגרת, ולפעמים המציאות הולכת וסוגרת. 

שאלתי את עצמי מה צריך לקרות, כדי שאבין שלא נשארים עם ילדים קטנים במקום מסוכן? האם רק כשיפול חלילה משהו ממש כאן? מה בין להסתגל, להתרגל לבין להתבצר… 

נאחזים נאחזים ו… זזים

מעכשיו לעכשיו ארזנו מיטלטלים ויצאנו לדרך. ניסע לשבועיים שלושה. נעשה ונטילציה לרגשות ולתחושות. ננקה את המחשבות. מציק לראות ערמות בגדים על המיטות, לארוז מזוודות. זה מערער אותך שוב. זכית לתקופה של רוגע, והנה זה שוב… אתה גם מתרומם מהגדרות. לומד לנווט את חייך גם בהצפה, כשאין דרכים ברורות.

משתדלת לשמור על מזג אוויר נוח. לפעמים מצליחה, לפעמים מתקדרת. חושבת על כך, שגם במצב ביש אפשר לבחור מה להרגיש. אפשר להתלונן. מותר. אבל לא להתבוסס. זה מיותר.

עוזבים עם צביטה בלב. גם עם געגוע. לפעמים דווקא כשאתה מתרחק אתה מעריך יותר את מה שיש. 

שלום לך, קייב!

שלום, שכונת אבלון!

יתבהרו השמים. ייקוו המים…

תיכף נחזור...