עשן המולדת

בצלאל שיף

"ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך" (ישעיהו, ל: כ).

"לאחר הנדודים, כאשר תחזור הביתה, ועשן המולדת מתוק ונעים לנו" (גריבוידוב, 1824).

"ועשן המולדת מתוק ונעים לנו" – הכל אכן כמו שאמר המשורר. אך לכל אחד מולדת משלו ועשן משלו הזכור לו. ולחסידים אין "מולדת" אחרת מלבד הרבי, ולכן יקר להם כל דבר שקשור לרבי.

סתיו של 1927, הרציף של תחנת רכבת "מוסקובסקי" בלנינגרד.

הרבי הקודם מליובאוויטש מוכרח לעזוב את רוסיה הסובייטית – אותה ארץ שבה חי את מרבית חייו, חיים שהיו מלאים במאבק בלתי מתפשר למען האמונה, מקום שבו קבור אביו, הרבי החמישי של ליובאוויטש, רבי הרש"ב, ושל קודמיו הרביים הקדושים של ליובאוויטש, המקום שבו התנסה בניסיונות רבים ובנס ניצל מגורל מר. והנה עתה הנסיבות מכריחות אותו לעזוב את הארץ שבה נשארים אלפי חסידיו הנאמנים.

חולפים רגעים אחרונים, ומי יודע אם מישהו מהמלווים הרבים יראה פעם נוספת את רבו?

בוודאי שזרועות הביטחון של המדינה דאגו שברציף לא יהיו "זרים". אך אם זה ימנע מהחסידים להגיע כדי להיפרד מרבם? נראה היה שברציף נתאספו כל יהודי לנינגרד. ולא רק לנינגרד, מכל רחבי רוסיה הגיעו! חסידים וסתם יהודים התקהלו ונדחפו כדי לראות את הרבי, אולי בפעם אחרונה בחייהם.

הרבי הריי"צ נפרד מחסידיו בתחנת הרכבת (איור: ו. רוזנסון)

ברגע האחרון, חסיד אחד, ר' ירחמיאל חודוס, נדחף יחד עם בנו הקטן בצלאל לרציף. כבר לא היתה כל אפשרות להתקרב אל הקרון. מסביב עמדו אנשי הביטחון שהיו אדישים  למה שהתרחש. ונוסף על כך הרכבת כבר התחילה לנסוע.

ואז בניסיון אחרון  ונואש, האב הרים את הבן מעל הים של כובעים ומצחיות.

- נו, אתה רואה את הרבי? – שאל האב בתקווה.

- לא, אבא, אינני רואה, - ענה הבן העצוב.

- ומה אתה רואה שם? – המשיך לשאול האב.

- שום דבר...

- מה, בכלל שום דבר? – שאל האב המאוכזב.

- אני רואה רק את העשן שיוצא מהקיטור, - ענה הילד, - ושום דבר חוץ מזה.

- אזי הבט היטב ותזכור: זהו עשן מהרכבת שבה נסע הרבי...

ויהי רצון שנזכה במהרה בימינו לקבל פני משיח צדקנו, כאן, בארץ הזאת ובעולם הזה.

                         *                    *                    *

הרבי שלח את ר' רחמיאל חודוס לעיר פטרוזבודסק. בעיר הזאת, שנמצאת בגבול פינלנד (מחוץ לתחום המושב), ישבו הרבה משפחות של קנטוניסטים, יהודים טובים, אבל 25 שנות שירות בצבא הצאר נתנו את אותותיהן. מצב היידישקייט היה אצלם גרוע מאד. ר' רחמיאל בנה בניין בן קומתיים. בקומה הראשונה גר רחמיאל ומשפחתו, ובקומה השנייה עשה בית כנסת.

לקראת שנת 1927 המצב החמיר מאד. היבסקציה הגיעה גם לפטרוזבודסק. אנשים טובים הזהירו את רחמיאל שצריך לברוח מן העיר. פטרוזבודסק נמצאת לא הרחק מלנינגרד. ר' רחמיאל לקח את בנו שהיה בן כ-7 ונסע לרבי. רחמיאל הצליח להתקבל ליחידות אצל הרבי, עמד לפניו ובקושי התאפק מלבכות. (רחמיאל היה חברותא עם הרבי בישיבה. לחתונתו הרבי הביא לו במתנה את סירטוק המשי שלו.)

המצב קשה. לרחמיאל ארבע בנות ובן קטן. מה יהיה? מה לעשות? על לחיי הרבי נראו דמעות. הרבי נתן ברכה שלבנות יהיו חתנים הגונים, חסידים יראי שמיים. צריך לברוח לעיר הגדולה מוסקווה (כי שם קל יותר להסתתר).  ר' רחמיאל בכה. הרים את עיניו וראה שהרבי בוכה. הרבי חשב ואמר: - "הבן יישאר חסיד וירא שמיים. עזור לו, קנה לו תפילין."

ארבעת בנותיו של הרה"ח ר' ירחמיאל חדש. למעלה ביילא גורליק ומלכה שיף ולמטה דובא גורביץ ופריידא ג'ייקובסון

וכך היה. המשפחה עברה לפרברי מוסקווה, לעיירה ממונטובקה. כל הבנות עבדו והתחתנו עם בחורים חסידיים. הבן היה מאד מוכשר והתקבל לפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה שבהרי לנין. עוד לפני המלחמה שני חתניו נכלאו בגלל יידישקייט: סימון ג'ייקובסון (יעקובשוילי) ור' מענדל גורליק. לאחר שיחרורו ממעצר, סימון ברח עם משפחתו  לעיר קולאשי שבגרוזיה. מענדל גורליק, שהיה מאורס לבתו של רחמיאל, נעצר יחד עם אביו. לאחר שהשחרור מהמעצר, ר' מענדל התחתן עם בלה חודוס (גורליק), והם גרו במוסקווה.

פרצה המלחמה. כל משפחות הבנות עזבו לסמרקנד. את הבן, בצלאל חודוס, גייסו לעבודת חפירת תעלות ליד מוסקווה. כאשר הרכבת שהסיעה את הפועלים הגיעה לתחנת היעד, כבר שלטו שם הגרמנים, וכולם נפלו בשבי. בשביל יהודי, סופו להיות הוצאה להורג במקום. אבל בדרך נס בצלאל שרד ושהה בשבי הגרמנים משנות 1941 ועד 1945. לאחר המלחמה הוא מיד נכלא במחנה בסיביר. במצב כזה איך יהודי נשאר בחיים? בשנת 1945 כל המשפחה הנרחבת עמדה לברוח מרוסיה, יחד עם יהודים פולניים. רק משפחת יעקובשוילי הצליחה לצאת.

את משפחות גורליק וגורביץ' (שתי הבנות האחרות) עצרו כבר בלבוב. הנשים עם ילדיהן חזרו לסמרקנד. את כולנו חינך הסבא שלנו ר' רחמיאל חודוס. הוא עשה את כל הקניות בשוק ובחנויות. הוא העיר אותנו, עשה לנו נעגל וואסער, הלביש אותנו טלית קטן, התפלל איתנו ברכות,  ושלח אותנו לחיידר. בישל, כיבס, לקח אותנו לבית המרחץ, שיחק איתנו, בדק האם כולנו עשינו שיעורי בית, קנה בגדים.  וזה היה תלמיד חכם, אחד מהתלמידים הטובים בליובאוויטש. תודה לו!

אני זוכר את הבוקר השמח שדודי, בצלאל חודוס, חזר הביתה. הגיע לעירנו ושוטר שאל לאן הוא צריך להגיע. השוטר הביא אותו לביתו של סבא. הסבא רחמיאל ישן. העירו אותו והודיעו לו בשורה טובה. הוא קם, עשה נעגל וואסער, ואחר כך נכנס לחדר וחיבק את בנו.

- אלטר, אלטר, שמרתי את התפילין שלך. קח אותן!