רקע של ר' בצלאל שיף 

לאחר שאבי ר' יוסף שיף זצ"ל חזר מהחזית של מלחמת העולם השנייה, כאשר משפחתנו גרה בדירה שכורה בסמרקנד, ההורים קנו שולחן גדול עתיק וכבד עשוי עץ אלון שנפתח לרווחה. זו היתה קניה מוצלחת ביותר. ליד שולחן זה סבי ר' ירחמיאל חדש ישב ולמד נגלה וחסידות וקיבל פני אורחים. בערב כל המשפחה ישבה סביב השולחן, אכלו ארוחת ערב, הכינו שיעורי בית ולמדו תורה. בשבתות ובחגים פתחו את השולחן, כיסו אותו במפה לבנה והעמידו נרות. ובחגים ובהתוועדויות צירפו אליו בצורת האות "ח" עוד ארבעה שולחנות, כאשר אצלנו בבית התפללו אנשים ליד השולחן, הניחו תפילין וקראו בתורה. ובזמן הפארבריינגענים צירפו אליו שולחנות נוספים. 

מספרים שבברית שלי שהתקיימה בשבת (נולדתי להוריי לאחר המלחמה בסמרקנד) טיפס ר' נוטע על השולחן ורקד בשמחה גדולה, עד שהחלק הנפתח של השולחן נשבר. ר' אורי נתן נוטע בן אלכסנדר זוסמן הכהן זצ"ל היה בין החסידים הרבים שבשנות המלחמה ברחו ממקום מושבם לסמרקנד.

ר' ירחמיאל חדש עם בניו ונכדיו

השולחן היה עד ישיר של ההווי החסידי בביתנו, הלימוד התפילות האורחים שהוזמנו לסעוד והפארבריינגענים, ונשמר אצלנו ולכן כשנפטרה אמי, לפי הוראת רב העיר ר' אלי' לוין, שברו אותו ושמו כעד בתוך קברה.

אחר כך לימים ר' נוטע עבר עם משפחתו לריגה. שם עם המרץ החסידי שלו דאג לצורכי הקהילה ודאג לבשר כשר, ד' מינים, מצות, צורכי פסח, עופות לכפרות וכן הלאה. כתחביב אף יצר בעצמו חנוכיה וכלים נוספים.

בן דודי, מרדכי מנשה (מוטיק) גורליק,  נשלח לריגה לעשות התמחות לאחר שלמד בפקולטה לאדריכלות. בזמן חופשת הקיץ אחיו לוזיק ואני נסענו אליו לחוף הים של ריגה. התאספה שם כל החבורה החסידית של ריגה. התפללנו בבית. עמדתי ליד העמוד. ראיתי שנכנס לחדר אדם צעיר שכובע ברט על ראשו. הוא נעמד בפינה והתפלל. אחר כך היה קידוש, אבל האדם עם הברט על ראשו כבר הלך. אחר כך נודע לי שזה היה פרופ' ברנובר שהתקרב לקהילה החסידית לאחר שנולד לו בנו וחיפש מוהל וכמו רבים אחרים קורב על ידי ר' נוטקע.

בשנה הבאה חזרנו לריגה. נערכה שם חתונת בתו של ר' נוטע תמרה עם בן דודי מרדכי מנשה. בריגה היו אומרים שזו היתה החתונה האמיתית הראשונה בריגה לאחר המלחמה. הגיעו אליה אורחים מכל רחבי ברית המועצות. היתה זאת אולי הפגישה הראשונה של יהודים מכל הערים המרכזיות. היה שמח מאוד, כמו שמקובל בחב"ד, הרבה ריקודים והרבה וודקה. כל "שבע ברכות" נערך כל יום בבית אנשי הקהילה אחרים. וכך הקפנו את כל ריגה היהודית.

הזוג הצעיר מרדכי מנשה ותמרה גורליק נסעו לטשקנט. אחרי זמן קצר רבים החלו לקבל היתרי יציאה. גם אנו הגענו לישראל, והשאלה היתה – היכן לגור? אני זוכר היטב כיצד הגיע אלינו למעון עולים בכפר חב"ד ר' נוטע יחד עם הרב קפלן. הם הביאו מכתב מהרבי שאנו יכולים להתיישב בשיכון חב"ד בעיר לוד. כולנו, אחי בוריה שיף ומשפחתו, אחותי ורה חן עם משפחתה ואני ורעייתי, הזוג הצעיר במשפחה, התיישבנו בלוד. פה חידשנו את יחסי הידידות הקרובה עם ר' נוטע שהיה אגדה חסידית מהלכת.

ר' נוטע עבד במס הכנסה, וגם היה מנהל תלמוד תורה בלוד אותו סייע להחזיק ולטפח. כאשר ר' נוטע פרש לגמלאות, לפי עצת הרבי, "שמי"ר" הזמינה אותו למלא תפקיד של רבה של ריגה וכך שוב חזר אליה לאחר התפוררות ברית המועצות והפעם לפעילות חסידית גלויה. רב אמיתי יפה תואר שנולד במשפחה ידועה בריגה ושמדבר לטבית —כמובן מיד נהפך לכוכב.

שני ספרים הספיק ר' נוטע לפרסם ובהם סיפורים רבים מחייו בשנת 1989 אנחנו ב"שמי"ר" החלטנו להוציא לאור ספר שבו יכללו ראיונות עם 18 חסידים יוצאי ברית המועצות, שיספרו על דרכם. לפניכם סיפור מפי ר' נוטע ברקן בעצמו! 

***
ר' נוטע ברקן מספר על עצמו:

אורי נתן נטע (נוטע) ברקן

חיים של ממש מתחילים כאשר אדם חווה נסיון. כאשר יש פעולה, יש לאדם כוחות חיים. החיים זה תנועה, ואת הכוח לעמוד בנסיון אדם מוצא בפעולה.

נולדתי בעיירה לטבית קטנה ליונהוף (ליבני), שאותה הקימו בזמנו אבותיה של אמי. נולדתי במשפחה חב"דית של כמה דורות. 

אבי היה יליד פולוצק. במשפחתי היתה מסורת שכאשר בשנת 1563 איבן האיום ציווה ליהודי פולוצק להתאסף על הקרח של הנהר דבינה הקפוא, ואמר להם: " או שכולכם מתנצרים, או שכולכם תמותו היום!" יהודי פולוצק סירבו להמיר את דתם. ואז חיילי המלך הרוסי שברו את הקרח, וכל קהילת פולוצק – גברים ונשים, זקנים וילדים – טבעה במי דבינה הקרים. בנס ניצלו רק שניים, ילד וילדה, שניהם ממשפחת הכהנים. אימצה אותם משפחה של יהודים פולניים, וכאשר הם גדלו – חיתנו אותם זה עם זו. ומהם יצאה כל משפחת ברקן. אינני יודע עד כמה הסיפור הוא אמיתי, אבל אני במו עיניי ראיתי בפולוצק, על שפת הנהר, מקום שבו, כך אומרים, היה פעם קבר שלהם. הקבר לא נשמר, אבל את המקום ראיתי.

"אגדה חסידית מהלכת": ר' נוטע ברקן ז"ל

אבא של אבי היה שוחט בפולוצק. אחד מקרובי משפחה של אבי היה רבה של פולוצק. מצאתי ספריו, כתבי יד שמעולם לא נדפסו.
את אבא של אמי אני זוכר היטב. הוא גידל אותי (אמי נפטרה בטרם עת) והשפיע עלי הרבה. אני זוכר סיפורים על חסידי ליובאוויטש של דורות קודמים – רבותי!

מליונהוף משפחתנו עברה לריגה. בריגה שלפני המלחמה גרו עשרות אלפי יהודים. היו קרוב לארבעים בתי כנסת ומניינים. היתה קהילה חב"דית, ואני עוד פגשתי אנשים שלמדו בליובאוויטש וזקנים שהכירו את צמח צדק. אני זוכר איך הרבי הקודם, ר' יוסף יצחק, הגיע מרוסיה לריגה בשנת 1927. הייתי אז ילד, אך לכל חיי נחרטה בזכרוני כיכר שליד תחנת רכבת שהיתה מלאה באנשים שבאו לקבל את פני הרבי. היו שם גם חסידים וגם מתנגדים: כולם היו מלאי הערצה לרבי שללא פחד עמד בראש המאבק למען שמירת בתי כנסת, מקוואות, ישיבות ברוסיה הבולשביקית.

ועוד אני זוכר את בית הכנסת של חיילים. התפללו בו זקנים ששירתו פעם בצבא הרוסי. בשמחת תורה כולם היו מגיעים לבית הכנסת הזה כדי לראות איך מוציאים ספרי תורה. חיילים זקנים היו פושטים את חולצותיהם, לוקחים ספרי תורה, רוקדים איתם ואומרים: "ריבונו של עולם! תסתכל בפצעים שלנו!". בגופות שלהם היו צלקות.

היו אז בריגה חיי יהדות מלאים. היו חיידרים, תלמודי תורה, בתי ספר יהודיים לבנות ולבנים, ישיבה. במוסדות חינוך יהודיים אפשר היה לקבל לא רק השכלה יהודית אלא גם השכלה מקצועית. פה צריך להזכיר את ר' מרדכי דובין, ז"ל. הוא עשה רבות בשביל פיתוח חינוך יהודי בלטביה. היתה לדובין השפעה גדולה בממשלת אולמניס, והוא השתמש בה כדי לעזור ליהודי לטביה.

אני מודה לה' שגדלתי בלטביה עצמאית, ושבצעירותי לא עברתי אותן זוועות שהיו מנת חלקם של יהודי רוסיה בשנות העשרים והשלושים, אך ידענו כמובן מה היה מתרחש ברוסיה. מדי פעם היו מגיעים לריגה אנשים שהצליחו לברוח משם.

בשנת 1940 הגיע התור שלנו. הרוסים נכנסו ללטביה. זה אחר זה נסגרו כל תלמודי תורה, בתי ספר יהודיים, בתי כנסת. מותר היה להתפלל בבית, אבל נוצרו תנאים כאלה שיהודים רבים החלו להתרחק מהדת – מי בגלל פחד ומי בגלל חולשת האופי. לא כולם עמדו בפני יצר הרע שלהם.

הישיבה תפקדה עוד חצי שנה. אני למדתי בה וכל כך לא רציתי לעזוב את הלימודים! היו המון קשיים באותה חצי שעה. היה עלי לקבל דרכון חדש, ובשביל זה צריך היה להביא אישור ממקום העבודה. אני עבדתי – ביום למדתי ובלילות עבדתי בתור סבל – אבל לא נתנו לי אישור במקום העבודה. נאמר לי כך: " אתה דתי, לא עובד בשבתות. אז על איזה אישור אפשר לדבר?" וכך נשארתי אז בלי דרכון.

אחי שעיה חנוך היה רב בעיירה קטנה בשם גוסטיני. הוא הקים שם ישיבה חב"דית, לימדו בה רבנים יחזקאל הימלשטיין, יחזקאל פייגין והלל גורביץ'. התחלתי ללמוד בגוסטיני, אך גם לשם הגיע השלטון הסובייטי: רדפו את היהודים, את הישיבה סגרו, וכך נאלצנו לעזוב את העיירה.
הבנתי שצריך לעזוב. בוילנא פעל אז קונסולט של יפן, והקונסול היפני עשה כל מה שהיה ביכולתו כדי לעזור ליהודים לברוח מרוסיה. תלמידי ישיבות החלו מתרכזים בוילנא.

וכך אני וחברי החלטנו להגיע לוילנא. היה צורך לחצות גבול לטביה- ליטא – אז עוד היה קיים גבול כזה והוא נשמר משני הצדדים. היה זה בחורף, בקור עז. היה עלינו לחצות נהר על פני קרח. בעיירה אחת ליד הגבול גר רב , אדם בעל לב רחב. כשהגענו אליו, סיפרנו לו מי אנחנו וביקשנו את עזרתו. הוא פחד מאד אך למרות זאת הסכים.

בנסיון הראשון נעצרנו על ידי אנשי משמר הגבולות. אני כבר לא זוכר מה סיפרנו להם, אבל הם שחררו אותנו. אלא שעקבו אחרינו. ודאי שהיינו חסרי נסיון ונתפסנו. זה היה מעצרי הראשון ולא האחרון. חקרו אותנו שני חוקרים, לטבי ורוסי, שניהם בעלי דרגות גבוהות. הרוסי כל הזמן ביקש לדעת האם אני אנשי "בונד", עד שלבסוף חברו הלטבי, שהיה בקי יותר בעניינים כאלה, הסביר לו: " רבנים לא יכולים להיות חברי "בונד"." לפחות על כך אפשר להודות לו.

היינו במעצר שלושה ימים ואחר כך שולחנו לחופשי. הציל אותנו ר' מרדכי דובין שהיה מנצל שאריות השפעתו כדי לעזור ליהודים. כאשר חזרתי לריגה, הלכתי אליו כדי להודות לו. בעוד שבוע הוא בעצמו נעצר. יצא לנו להיפגש שוב לפני מעצרו השני. היה זה כבר אחרי תום המלחמה, במוסקווה, בבית הכנסת ברחוב מרוסייקה. ישבנו זה ליד זה בזמן התפילה. הוא אמר לי בלחש "שלום" והזהיר שעוקבים אחריו, ושלדבר איתו זה מסוכן.

אלה מחבריי  שבניגוד לנו הצליחו לחצות את הגבול, כמעט אף אחד מהם לא שרד. כולם ניספו בוילנא ביולי 1941.

כשפרצה המלחמה הצלחנו אני, אבא שלי ושתי אחיותיי לברוח מהגרמנים ולהתפנות לרוסיה. אחי נשאר וניספה יחד עם כל בני משפחתו. אנחנו הגענו למחוז איבנובו. שם עבדתי בתור סבל ב"קולחוז", בכריתת עצים, ושם הגיעה לאוזניי שמועה שאנ"ש מתרכזים בסמרקנד.

ונסענו לסמרקנד בקרונות הרכבת של תקופת המלחמה – "טפלושקה". יש עוד אנשים שזוכרים מה זה. הדרך היתה קשה, והיא נמשכה ללא סוף: שבועות, חודשים...בדרך פגשנו יהודים פולניים שהצליחו ב-1939 לברוח מהיטלר לרוסיה ומשם מיד נשלחו למחנות ההסגר. בשנים 1942-1941 התחילו לשחררם, והם גם נסעו לסמרקנד. 

היה לי חבר, ישראל קונסון, הוא כבר לא בחיים. הוא סיפר שפעם חקרו אותו בגלל עניינים יהודיים כל שהם. ישראל טען שהוא לא יודע דבר. החוקר לא האמין לו ואמר: "מה אתה מבלבל לי את המוח! הרי אצלכם, אצל החסידים, כולם ביחד, אתם כמו משפחה אחת! אתה לא יכול שלא לדעת!"

והוא צדק, אותו החוקר! נוכחתי בכך בחורף של שנת 1942 בטשקנט, שאליה הגענו סוף-סוף אחרי שעשינו דרך ארוכה. ירדנו מהרכבת – בטשקנט גשם, בוץ, אין מה לאכול. כיכר ענקית שליד תחנת רכבת שורצת אנשים שיושבים על הקרקע, יחד עם החפצים שלהם, תחת טיפות הגשם.

והנה אני רואה, הולכים שני בחורים צעירים. לאחד מהם עוד לא גדל זקן, לשני רואים רק תחילת הצמיחה של שערות על לחיים. ברור היה שהם מחפשים מישהו. ניגשתי אליהם. התברר שהם חסידי ליובאוויטש. אלו היו בניו של פרץ מוצ'קין. הם לא הגיעו לתחנת הרכבת באקראי: פשטה השמועה שבכיכר שליד תחנת הרכבת יש משפחות חסידיות, והם הלכו לחפש את אנ"ש.

אנ"ש? מה היינו זה לזה? מה עוד שהתקופה היתה איומה, כאשר אנשים היו מאבדים צלם אנוש. לא היינו לא קרובי משפחה, לא בני אותה עיר, אפילו לא למדנו ביחד. ראינו זה את זה פעם ראשונה בחיים. ובכל זאת איחד אותנו הקשר החשוב ביותר: היינו חסידי חב"ד.

הנערים הובילו אותנו לחברים שלהם, והם מיד הציעו לנו אוכל – חתיכות צנון לכל אחד. מלבד זה לא היה להם דבר. בחורף, בטשקנט של תקופת מלחמה, זה היה כיבוד אמיתי. והנערים שהובילו אותנו חזרו לתחנת הרכבת...

סוף כל סוף הגענו לסמרקנד. למרבה הצער, מעט מאד נכתב על החיים היהודיים בסמרקנד של אותן השנים. והרי זה סיפור שלם! הרבי היה אומר שצריך לספר על כך, כל מי שזוכר משהו, ואין לחשוש שבסיפורים אלה יהיו סתירות. כל כך הרבה דברים התרחשו שם! לדעתי מעניין יותר לספר בכלל על חיי הקהילה בסמרקנד מאשר על מה שקרה לי אישית.

בשנות המלחמה בית העלמין היהודי פה התמלא מהר מאד. הכי קשה היתה השנה הראשונה. אנשים מתו מרעב, ממחלות. התחילו מגפות. מי יתן והדור הצעיר לא יידע זמנים קשים כאלה! אנשים פשוט נפלו ברחובות. היתה מגיעה עגלה מיוחדת, אוספים את הגופות וקברו אותן בקברי אחים. והנה נמצאו בקהילת סמרקנד אנשים שלקחו על עצמם משימה לחפש יהודים בין המתים ולקבור אותם על פי הלכה יהודית.
היו בסמרקנד הרבה חסידי ליובאוויטש. קודם הגיעה לשם קבוצה קטנה כדי לבדוק את המצב. אחר כך החלו נוהרים לשם יהודים רוסיים ופולניים, עשרות אלפי יהודים.

החיים של הקהילה בסמרקנד היו מאד מסודרים. את המנהיגים שלנו לא בחרו בצורה דמוקרטית, פשוט כל אחד ידע את מקומו ואת מלאכתו. המזל שעם בני הקהילה נמנה ר' שמחה גורודצקי. הוא עמד בראש היהודים הבוכרים, חינך אותם ברוח חב"ד והקים יסודות של קהילת חב"ד בסמרקנד. 

לחם עוד לא היה, אבל חיי הרוח של הקהילה כבר החלו. כל משפחה, אפילו כאלו שחסר להם כמעט כל דבר, השתדלו לתת כסף, כמה שיוכלו, להקמת ישיבה וחיידר מחתרתיים. כשהקהילה נתחזקה מעט, התחילו לחפש אפשרויות לארגן ייצור משלהם כדי לספק לאנשים עבודה, מקור פרנסה. ר' מענקל דייטש ובנו דוד, שהיו אנשים אמידים, פתחו את דלתות ביתם לפני אלה שלא היה להם כלום,  ונתנו אוכל לכל מי שלא היה מסוגל להרוויח את לחמו. עזרו גם יהודים בוכריים עשירים – רפאל חודייטקוב, אברהם בורוכוב, אברהם חיים חייקוב ואחרים.

הרבי אמר פעם שאם לאדם אין השפעה על סביבתו, אם הוא לא מפיץ אור ומאיר לאחרים, סימן שהמשהו לא בסדר, שיש בו איזה פגם, ואת הפגם הזה יש מיד למצוא ולתקנו. האור לא צריך להיכבות.

בקהילה שלנו אף אחד לא דרש מחברו להפוך לדתי. עזרו לכל מי שהיה זקוק לזה. ללא הבדל. אבל בנפשו של כל יהודי יש איזה ניצוץ שמושך אותו אל האור. ואם יוצא ממך אור, אז אותו אחד שעזרת לו  יימשך אליך. היו הרבה יהודים , זקנים וצעירים, שדווקא באותן השנים  חזרו בתשובה. העיקר היה – האווירה, מצב הרוח שהיה לנו באותם זמנים קשים. היינו למשפחה אחת, אם למישהו אחד כואב, כולם הרגישו את הכאב.

בסמרקנד עבדתי זמן מה כמלמד. אחר כך עבדתי בתור סבל, בעל עגלה, סנדלר, אורג, וגם הייתי מנהל מחלקה במפעל. השלטונות גם פה לא עזבו אותי בשקט. שש פעמים נעצרתי. שפטו אותי, נתנו שבע שנות מאסר, אך שיחררו מוקדם יותר. זה היה סיפור שלם: ברחתי, אחר כך ישבתי בכלא תחת שם בדוי...בקיצור, ישבתי בבית הסוהר קרוב לשנתיים. היתה לי אפילו אפשרות לקבל בבית הסוהר אוכל כשר – אשתי היתה מביאה לי. פעם אחת, בשמחת תורה, היא אפילו הצליחה להעביר לי וודקה. זו היתה וודקה לבנה – עם תוספת חלב ובבקבוק של חלב. 

כמו שאומרים: אין הקב"ה מעמיס על אדם מעמסה שהוא אינו מסוגל לשאת. לכאורה יש הרבה משותף בגורלם של יהודי רוסיה. אבל לא כל אחד יכול היה לסבול את מה שנפל בחלקו של אחר. אני נזכר בר' ביילינסון, פרידמן, מיכאל רפופורט שהיו כלואים במשך עשר שנים ואף יותר. למדתי אצל אנשים שחושלו בסבל רב ובמסירות נפש. הם לא רק לימדו אותי, אלא אף חינכו אותי.

בסמרקנד נשאתי אשה ממשפחה חב"דית שמוצאה מקרמנצ'וג. החופה נערכה ב-8 במאי 1945. בלילה הודיעו ברדיו שהמלחמה הסתיימה. תארו לעצמכם איזה פארברענגען עשינו!

כשאני נזכר בשנים ההן, אני בטוח שלא היינו מצליחים להשיג את מה שהשגנו – לשמור על החיים היהודיים, להקים משפחות יהודיות – לולא הנשים שלנו. הרי כולנו נאלצנו לנהל חיים כפולים: במקום העבודה, בבית הספר, בפרהסיא צריך להתנהל כך שאף אחד לא יחשוד בכלום. רק בבית יכולת להיות אתה כמו שאתה. וכאן, כמובן, אחריות גדולה היתה מונחת על האשה. דווקא היא יצרה את האווירה של הבית היהודי!

בשנת 1949 חזרתי עם משפחתי ללטביה. בריגה לא יכולתי להתיישב כי חיפשו אחריי שם. התישבנו בעיירה קטנה. מצאתי עבודה בתור יו"ר קואופרטיב חקלאי. נראה לי שהסתתרנו היטב, אך הסתבר שלא כך הוא העניין.  פעם אחת ראש תא המפלגה המקומי שאל אותי מדוע אני לא מצטרף לשורות המפלגה. הבאתי תירוץ שכאילו אין לי מספיק השכלה בשביל זה. ואז הוא אומר לי: "מה זאת אומרת שאין לך השכלה? הרי יש לך דיפלומה של רב!" מניין הוא לקח את זה? אכן היתה לי דיפלומה, אבל דיפלומה של שוחט. למדתי שחיטה לפני המלחמה, אבל מעולם לא עסקתי בזה מקצועית.

לאחר זמן קצר עברנו לריגה. תחילה גרו שם רק שתי משפחות חב"דיות, לאחר שנה היו כבר חמש. עוד לא יכולנו להתפלל במנין שלנו, אך כבר ארגנו קהילה קטנה. המשימה הראשונה שאיחדה אותנו – הצורך לתמוך בישיבה המחתרתית בסמרקנד. ישבנו פעם בפארברענגען אצל מוני גרוס, שנשא נאום כזה: 

- כאשר בחזית, תוך כדי קרב, נופל המפקד, מישהו מהחיילים קם ואומר: "אני המפקד, אחריי!" מי רוצה לעמוד בראש החמישיה שלנו? אין אף אחד? אז אני אהיה. הקשיבו לי: אם יהיה צורך בכספים – אני לא אבקש אותם מכם. אני אדרוש אותם, בשיניים אוציא אותם מכם. ושאף אחד לא יתלונן, ושלא ידרוש ממני דין וחשבון, ואם ידרוש – אני לא צריך לא אותו ולא את כספו. וכל מה שאנחנו מדברים עליו פה, חייב להישאר פה, שאף אחד אחר לא יידע!

נפגשנו פעמיים בשבוע. טלפנו זה לזה באופן סדיר לשאול מה העניינים. אם קרה שמי מאיתנו לא טלפן יום או יומיים, התחלנו לדאוג. קהילתנו הקטנה גדלה ולאחר זמן קצר מנתה כבר שני מניינים. היינו בקשר הדוק זה עם זה, הילדים שלנו התחברו זה לזה. 

חיי בית הכנסת הסתדרו עם הזמן. בשנת 1955 בנינו מקווה. לפני זה, במשך עשר שנים, לא היה מקווה בריגה. הרב שלנו לא היה חסיד, אבל הלכנו אליו עם השאלות. בריגה היו שני שוחטים,  שהתיעצו זה עם זה תמיד, ובמקרים מסובכים התייעצו במוסקווה ובלנינגרד.

האם קהילת ליובאוויטש השפיעה על יתר היהודים בריגה? המצב היה שונה בתקופות שונות. בהתחלה הזמנו אלינו רק אנשים קרובים ביותר. אחרי מות סטלין, האווירה נהייתה לקצת חופשית יותר. התחילו להגיע צעירים, סטודנטים. הם רצו לדעת את האמת. פנו אלי עם שאלות, והשתדלתי לענות להם לפי יכולתי. כבר היו לי תלמידים. למעשה לא היו לימודים מסודרים. היו דיבורים ושיחות. רבים מתלמידיי של אז עתה בארץ, למשל, אלי וולק, שהיה מתווכח איתי. אני זוכר גם את שיחתי עם מרדכי לפיד. הוא היה אומר:
-מה אתה הולך עם הציציות שלך? הרי כמעט לא רואים אותן. ואני הנה עונד בגלוי את מגן-דוד.

עניתי לו שאת מגן-דוד מחליפים אחר כך במדליונים עם "קופידונים", והציצית נשארת.

פעם בחג הסוכות ראיתי בבית הכנסת אדם צעיר שלא היה מוכר לי. הוא מצא חן בעיני, ושאלתי אנשים עליו. אף אחד לא ידע מי הוא. ואז ניגשתי אליו. וכך הכרתי את הרמן ברנובר. כעבור שבוע קיבלתי ממנו הזמנה לפדיון הבן. מעטים היו אז צעירים שידעו מה זה. הרמן ידע די הרבה, אך בוודאי שהיה עליו ללמוד עוד הרבה. הוא פנה אלי עם המון שאלות, אפילו לא יודע כיצד הצלחתי לענות על כולן. היו ימים ששוחחנו במשך הרבה שעות ולא יכולנו להיפרד.

הילדים שלי למדו אצל ר' נחום בסר. גם אותו הכרתי בבית הכנסת. כשהכרתי אותו מקרוב, החלטתי שהוא יכול להיות מלמד מצוין. אחרי שהתייעצתי עם חברים, הצעתי לר' נחום להתפטר מעבודתו ולעסוק בהוראה. וכך היה, ר' נחום היה מגיע לבתים שלנו ולימד את הילדים. מהר מאד הוא נהיה לחבר קרוב שלי, וחילקתי איתו את כל הסודות שלי.

מובן שהילדים שלי היו מוכרחים ללכת לבית ספר סובייטי. וכמו שמקובל היינו צריכים להמציא כל מיני תחבולות כדי שלא ילמדו בשבת. ברור שהסתרתי שילדיי לומדים אצל מלמד, אבל אין מה לעשות, גם לקירות יש אוזניים. פעם ערכו אצלנו בבית חיפוש. עד בחיפוש היה אחד השכנים. והוא פלט: "לא, אלו אנשים טובים, אני מכיר אותם. לילדים שלהם כל יום מגיע מורה..."

בני למד לבר-מצווה. העלו אותו לתורה. בימים ההם זה היה דבר נדיר ביותר. אבל לאט לאט הופיעו חסידים צעירים, חסידים ממש – כמו משה חיים לוין. וכאשר התכוננו לחתונה של בתי הגדולה, כבר קרוב למאתיים איש ביקשו שאזמין אותם ל"חתונה יהודית אמיתית".

באותן השנים שגרתי ברוסיה הכרתי הרבה אנשים, את רבים מהם הכרתי מקרוב. כאשר הגעתי לכפר חב"ד, עמדתי בכיכר, ותאמינו או לא, הכרתי את כל מי שחלף לידי, אפילו את אלה שנולדו בארץ, כי הכרתי את הוריהם.

הגשנו בקשה לצאת מברית המועצות ב-1959, אבל יצאנו רק כעבור עשר שנים, ב-1969. התיישבנו בלוד בשיכון חב"ד. כבר חודש אחרי שהגענו ארצה מצאתי לי עבודה ברשות המסים, ועבדתי שם עד שפרשתי לגמלאות. ידעתי עברית טובה, פה היא אפילו התקלקלה קצת. אשתי גם עבדה, עכשיו היא גם גמלאית. הבן עובד בסוכנות היהודית וגר בלוד. הבנות למדו כבר בארץ. הגדולה היא אדריכלית והקטנה גננת בגן ילדים. שתיהן נשואות.

היום הרבה דברים השתנו ברוסיה. אני יודע שאלפי צעירים, שאבות וסבים שלהם עזבו את המצוות, חוזרים עכשיו ליהדות. רבים סבורים שזה נס. אני לא חושב כך. אני חושב שזה אך טבעי. הרי נאמר: "הקול קורא: שובו בנים!" ונפשנו שומעת ודורשת שנתעורר. טיפש הוא אותו אדם שנפשו קוראת לו, אבל הוא תופס אוכל וחושב שזה סתם רעב.

אם לא עכשיו אימתי? זוהי תחילת ימי המשיח, ולא בכדי הרבי אמר שהמשיח יתגלה ברוסיה. ושאף אחד לא יחשוב שדרך הפשרות – עם עצמך ועם אחרים – תביא למשהו טוב. האור שבנפש היהודית לא צריך להיכבות."