השבוע באחד הערבים התיישבתי עם ישעיהו לחצי שעה של אימונים. התיישבתי, כי זה דרש התיישבות לא רק פיזית. גם מנטאלית. לא מזמן הוא התחיל לנגן בכלי חדש, שמאתגר את כולנו. אותו, כי הנשימה שלו עומדת למבחן. ואותנו, כי האוזניים שלנו עומדות למבחן. סקסופון. אם עד היום היא הייתה אצלנו נונסטופ. הנגינה. מהיום צריכים להתחשב גם באלונה השכנה.

תמיד ראיתי בשיעורי נגינה ערך. ולאו דווקא בגלל התוצאות. אם כי, כשאלו מגיעות, מגיעה גם רינה. והנגינה אז הופכת מיגיעה לתחביב. למנגינה. נעימה. המבוגר האחראי גם יוצא מהתמונה. ילד שמתרגל מגיל צעיר להתאמץ יבוא מוכן יותר לאתגרי החיים. לא יחפש פתרונות קסם. יקום, כשייפול. לא ייבהל מכל מכשול.

נואמת לעצמי, לילדיי. לכל מי שסביבי. שמוכן לשמוע, שעושה זאת באקראי. להשקיע, להשתדל. להתייחס לדברים ברצינות, לא לזלזל. לשמור על כושר, על פעילות. בלי עצלות. מה שבא בקלות הולך בקלות.

והיום אני שואלת - האמנם? האם זו אמת אבסולוטית? תמיד? בכל מצב? ושמא פרדיגמה… האם ייתכן שזו רק תבנית חשיבה, שמייצרת לי תפיסת עולם מסוימת. גם מקבעת. כמו משקפיים סגולים, שצובעים את המציאות בסגול, לא מאפשרים לראות גוונים נוספים. האם אי אפשר להגיע להצלחה בדרכים קצרות? והאם נכון תמיד להשקיע? האם בעולם של לחיצות כפתורים נדרשת הזעה? ואולי נכון לעשות התאמות. להסכים לשחרר מעט את החבלים. גם את הכבלים…

פרשת בחוקותי פותחת במילים "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ…". רש"י מפרש "שתהיו עמלים בתורה". לא לדעת הכל. לא בהכרח להשיג. ההצלחה אינה האישיו. רק העמל. הדרך. לחפש. לתהות. מותר לטעות. לחשוב. לחשוב אחרת. לשאול. להשיב. גם להקשיב. 

לפעמים היעד הוא המטרה. לפעמים הדרך. פחות - לאן הגעת, יותר - מי האדם שנהיית.

ולי נשאר להחליט מה עבורי הוא ערך. שם אשקיע מספיק. בדיוק. לא בערך. ומתי אכין עוגה בתבנית סיליקון גמישה. אסכים לראות גם בקיצורי דרך שיטה…

זמני הדלקת נרות:

לוגנסק - 19:38

קייב -  20:16

באר שבע - 19:07

חיפה - 19:00

ירושלים - 18:47

תל אביב - 19:07

שבת שלום!

חנה גופין