הרב אלי וולף

"לג בעומר היה מהימים-טובים המיוחדים", כך כתוב בלוח 'היום-יום' בפתגם ליום לג בעומר. "היו רואים אז הרבה מופתים... רוב המופתים היו בנוגע לילדים".

יום ל"ג בעומר הוא יום סגולה באופן מיוחד בהקשר של ילדים, במובן של להיפקד בילדים, אבל במקום מסויים מובא שהמובן הוא רחב יותר, זה יום עם תוכן מיוחד בכל מה שקשור עם ילדים: לידת ילדים, חינוך הילדים, בריאות הילדים, נחת חסידי מהילדים וכן הלאה.

ועל יסוד זה אולי אפשר לומר עוד:

באחד המכתבים של הרבי בנושא שנת הקהל, "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", מרחיב הרבי את הבנת תוכן ה"הקהל" וכותב, שכל אדם מורכב מתכונות אופי שונות; יש בו תכונות של "אנשים", יש בו תכונות של "נשים", ותכונות של "טף",

ועל האדם להקהיל את כל כוחות הנפש האלו, את כל התכונות האלו, ולרתום אותם למטרה של "ויראו את ה' אלקיכם". להיות גם "אנשים", גם "נשים" וגם "טף".

כל אדם, יהיה הוא מבוגר ככל שיהיה, הוא מורכב גם מהילד הקטן שנמצא היכן שהוא בתוכו, באיזה מקום בנפש.

מסופר על אחד מאדמו"רי פולין שישב והתוועד עם חסידיו, ובשעת לילה מאוחרת נגמר ה'משקה' וחיפשו מי שייצא לרחוב הקר ויחפש היכן אפשר לרכוש 'משקה'.

אף אחד מהחסידים לא רצה לעזוב את האוירה החסידית החמימה ולצאת לכפור, וה'משקה' איננו.

עברו עוד כמה דקות, והאדמו"ר אמר שהוא ייגש ויבקש מהילד שייצא ויביא משקה. הוא קם ממקומו ויצא מהחדר.

החסידים חשבו שהוא יחזור כעבור דקות ספורות, עד שהוא יעיר את הילד וישלח אותו לחיפושים, אבל הזמן עובר והוא לא חזר. רק כעבור שעה ארוכה האדמו"ר הגיע ובידו בקבוק 'משקה'.

לתמיהת החסידים הוא הסביר כך:

כשנהייתי בר-מצוה, והפכתי להיות "איש", "וחזקת והיית לאיש", קיבלתי על עצמי לא לתת ל"ילד" שבי ללכת לאיבוד, "אל תשלח ידך אל הנער". אמנם מעתה ואילך אני "איש", אבל את ה"ילד" שיש אצלי בנפש אסור לאבד. צריך לשמר אותו היכן שהוא, ובבוא היום, במידת הצורך, להשתמש בו.

"איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי", איך אבוא אל אבינו שבשמים ו"הנער" שבי לא היה בשימוש, מה אומר על הטענה מדוע לא מימשת וניצלתי את המעלות והתכונות שיש ב"ילד" שנמצא בכל אחד מאיתנו.

כשראיתי – סיים את הסברו – שאף אחד לא רוצה לצאת ולהביא 'משקה', אמרתי שאשלח את "הילד", כשכוונתי היתה לילד שלי, הילד שבי, הילד שבנפש שלי. לקחתי את "הילד" שבי, ויצאתי לרחוב לחפש 'משקה'.

  *

לילד יש תכונות מאוד מיוחדות שהבוגר מאבד אותם; יש בו טוהר, תמימות כנה, אמת נקיה, אמונה פשוטה ועוד. כאשר ילד רוצה משהו, והוא רוצה אותו באמת, קשה לשכנע אותו עם הסברים ופלפולים, הוא רוצה ורוצה, ועם כל העוצמה.

"ל"ג בעומר מימים-טובים המצויינים .. רוב המופתים היו בנוגע לילדים".

ל"ג בעומר זה יום סגולה שקשור עם ילדים. זהו יום שאפשר לעורר מחדש את הילד שבנו, את המבט הנכון והכנה שהיה לנו על מה היא אמת ומה פחות, את האמונה הפשוטה הטהורה הזכה, את התמימות הכנה, בלי המבט "המבין" והמתנשא-משהו של הבוגר.

יש להקהיל את "הטף" שבנו יחד עם הבוגר שבנו, "אל תשלח ידך אל הנער". מותר וצריך להיות קצת "ילד" במובן הטוב והנעלה של תכונת הנפש הזו. "אל הנער הזה התפללתי".

וכשאנחנו מעוררים את הרגש הנקי הזה, הילדותי התמים הזה – לא ניתן לאמת שפתאום מאירה לנו, לחמוק מאיתנו. לא נקשיב למבוגר המחוספס שבנו, למבט הבוגר שיודע הכל ומבין הכל, אלא נישאר עקשים עם הרגש הילדותי-תמים הזה. "אני מתפלל לדעת זה התינוק".

אולי זה קצת לא טבעי, אולי בשביל שנתנהל כך צריך סוג של 'מופת', התנהלות על-טבעית – לא נורא, זוהי סגולת היום:

"רוב המופתים היו בנוגע לילדים".