משחק בכדור. לקפוץ, לרוץ. בכייף. בחוץ. לא בִּפְנִים. לא גדולים, לא קטנים. לא לפגוע בַּפָּנִים. בתמונות, שעונים. להרגיז את השכנים.

כללים כאלו, נהלים.

לא על כולם חלים…

זה מה שקרה, כשחבורת הילדים בסלון שיחקה. צעקה, צחקה. ואז חבטה. בעיטה חזקה. בְּעָתָה. כדור שפגע. דלת זכוכית התנפצה. על הרצפה… רציתי לכעוס, להתפרץ. כמו זכוכית להתנפץ. יש אשם, גם ראיות. לא זה מה שצריך פה להיות…

למה זרקת, לקחת. שברת, הרסת. מזהירה, מוכיחה. את הילד, הילדה. כל מי שלידה. כועסת גם על עצמי. השופט הפנימי. ריטואל קבוע, מאולף. ספונטאני, נשלף. מתקשה לשהות שם, להשתהות. לרווח קצת. לפחות לנסות.

*

פרשת אמור - על אמירה ואוירה. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". "אמור ואמרת" - למה חזרה? האם זו מנטרה או מטרה? רש"י: "לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים". לפעמים מחנכת עם אזהרה. הבהרה. דורשת חקירה. מוקיעה, מתריעה. כביכול מרתיעה. ולפעמים בוחרת להזהיר - לשון זוהר, ספיר. פחות לכעוס, להעיר. את הדרך להאיר. להבהיר. לא להשחיר. לפתור, לסגור. גם להסביר. אפשר "שוב שברת"? להעכיר יחסים. ואפשר כך פשוט "בוא נאסוף את הרסיסים".

כי להזהיר "מה לא" זה לחדול. ולהאיר "איך כן" זה לזהור ולגדול…

זמני הדלקת נרות:

לוגנסק - 19:28

קייב - 20:06

באר שבע - 19:03

חיפה - 18:54

ירושלים - 18:42

תל אביב - 19:02

שבת שלום!

חנה גופין