שדה השליחות, שדה החינוך ומה שביניהם | טור דעה

א' השלוחים בארה"ק
אמש נפגשתי באחד מריכוזי אנ"ש הגדולים והחשובים עם אברך משי יקר שביקרים. איש חסיד, יר"ש ולמדן אשר רוח בו ועם ענוות חן ועדינות מתוקה הנסוכה על פניו ולשאלתי היכן מתגורר, ענני בשפה רפה: "כאן בשכונה" משל היתה זו בושה לגור בנחלתו של הרבי...
לשאלתי, במה הוא עוסק ענה שוב בהרכנת ראש: "סתם "מיישיב" בישיבת תו"ת אי שם וחברותא עם בחורים חלשים"...
היה לי מאד קשה עם נפילת רוחו המיותרת והסבירני ש"אין בעבודה זו הרבה כבוד והעצמה. אין בה כ"כ סיפוק, אינני שליח!..."
נדרכתי ונרגשתי גם יחד.
הגע עצמיך! - זעקתי לו באמת ובתמים:
צא וראה כמה תמימים יקרים שלא זוכים לגעשמאק בלימוד התורה כאשר המג"ש שלהם זורם עם ה"חמישה תלמידים" שהיו לו ומתענג בעילויי הכיתה (בלבד...) וכל השאר נשארים בשדה המוקשים בודדים, אומללים, מסכנים ופצועים... וככה מעבירים הם את שעות היום, את ימות השבוע, את השבועות, החודשים והשנים בישיבה בלי טיפת שמחה ורק כדי לרצות את הוריהם ואת החברה... (ויש להאריך בזה אך לא כותב השורות הינו הסמכות החינוכית לכך...)
ומה הפלא ש"כו"כ מהם" - נשמות טובות ובחורי חמד שאינם מוצאים את עצמם ונפשם בישיבה, פשוט נפלטים מהישיבה ומוצאים עצמם ברחוב. ואתה המלאך הגואל שתופס בדיוק את החברה הללו מהבתים שלנו, מה"פנימה שבפנימה", מביא להם שמחה וחיות בלימוד התורה ונוסך בהם טל של תחיה ומעלה אותם על דרך המלך, אתה הוא שזוכה ומציל נפשות כפשוטו עד סוף כל הדורות, הטחו עיניך מראות בגודל הזכות העצומה?!...
וכי דמם של ילדינו שלנו בבחינת הלומד עם "בן חברו תורה" - חבירו ממש מספסל הלימודים בתו"ת, אדום פחות מאותם יהודי "קרקפתא" איתם מתעסקים אנו השלוחים עם יהודים לעתים בנים לאב נכרי?....
חברים!
השיחה ארכה 5 דקות אבל לי זה כאב מאד ומחשבותיי פונות אל תוכנה עד שהנני חסר מנוחה באם לא אשתף... כי לעתים נראה שהחברה שלנו מעט נטשה את האברכים היקרים והנחוצים בעלי מסירות נפש הללו המוסרים נפשם בשקט בשקט ללא אור הזרקורים והצלצולים...
אולי מעט שכחנו את אותם אברכים יקרים העושים לילות כימים ומצילים את ילדנו שלנו! את יקירנו ואת דור עתידנו?!
את אותם אלו מ"שדה החינוך" הכה יקר בעיניהם הקדושות של רבותינו נשיאנו הקדושים אשר מסרו נפשם עבור חינוך ילדינו, עבור תומכי תמימים, עבור אותם תמימים העתידים להיות נרות להאיר! להאיר את העולם ולתקנו במלכות ש-ד-י או להאיר את דור העתיד של יוצאי חלצינו. של בנינו ויקירנו....
הלא מגיע להם שנרים קרנם?!
האמנם, בגלל ששליחותם הקדושה אינה עוברת רשמי דרך צא"ח... לא מגיע להם לאברכים יקרים הללו הכרת הטוב ומעט סיפוק נפשי ושמחת חיים בעבודתם הקדושה והעצומה?...
שמא ואולי הגיעה השעה להרמת קרנם?
להודות להם ולהעצים שליחותם?....
הערת המערכת: הכותב הוא אכן שליח מוכר ופרטיו שמורים במערכת. ניתן להגיב כאן בתגובות לטור הדעה שלו. תגובות מתאימות וענייניות - תתפרסמנה מעת לעת.

ובכלל, השיח שהועלה כאן מעלה תמיהה רבתי: האם השיקול במה לעסוק הוא מידת ההערכה שמקבלים על כך והאם זה נחשב לשליחות בעיני ה'עולם', או: מהו רצונו של הרבי ממני, והיכן באמת אני צריך להיות?
וגם ככל שנרים קרנם של המחנכים גם התלמידים יעריכו אותם
ויצו להיות כדוגמתם ואולי גם הם יהיו מחנכים בעתיד
והדוגמא שהכותב הביא, מכמה מנהלי מוסדות שהיו אצלם אברכים שהצליחו מאוד לקדם תלמידים אבל מההתחלה אמרו שברגע שימצאו שליחות הם יפסיקו ...
וכל הכבוד לרב נפתלי רוט שמרים קרנם של המחנכים בוועידה השנתית
הפורדוקס של שליחות- אבל עם משכורת ומשכורת דלה, (בניגוד למנהל בית חב"ד שיכול ואף צריך למשוך משכורת שתתאים לצרכיו) מקשה מאוד על אברכים חסידיים שנקרעים בין השליחות הראשונה והעיקרית שלהם- החזקת משפחה, לבין השליחות בעבודה שלהם- שלצערינו רובם דרובם של ישיבות תות"ל משלמות משכורת שרחוקה מהמשכורת המקבילה שמשולמת במוסד רשמי של משרד החינוך.
אני מבין את הקשיים והאתגרים הכלכליים שיש לישיבות, וברור לי שאלו לא מוסדות עם כוונות רווח.. אבל אסור לשכוח גם את המחנכים המסורים שרוצים להביא פת לחם לבית בכבוד.
כרמי שלי לא נטרתי?!
תארו לעצמכם ר' יואל כהן ע"ה היה או ר' להבחל"ח ויבלחט"א ר' שלמה זרחי היו יוצאים לשליחע'ס איך היה גודל דור העתיד?...
חשוב ביותר להשקיע בדור הצעיר לעיתים אברך צעיר לימים שליח בשדה החינוך שעובד בישיבה כמשיב נו"נ יכול לפעול יותר מר"מ ור"י בקשר האישי שלו עם התמימים ומדובר בהצלת נפשות ממש!
בלי קשר, לא כל אלו שבשדה החינוך אכן מתאימים לתפקידם לגעת בנפשות ילדינו היקרים כי מעניין אותם רק אגו וכבוד.
לא כל אלו שבשדה השליחות (בבתי חב"ד וכו') אכן מתאימים לתפקידם, ומענין אותם רק אגו וכבוד, כנ"ל לא כל העסקנים וכו'. ולא כל הרופאים וכו' ולא כל הרבנים וכו'. בכל תחום יש ויש. כך דרכו של עולם.
אני אברך שנמצא בפרשת דרכים. השיקולים שלי.
לצאת,בשליחות זה דבר שחונכנו מגיל 0. מבחינת החינוך החב"די, אם אתה לא שליח, אתה בעלבות'. ולכן ההגשמה היא לצאת לשליחות ולשהות 24/7 בשליחות הרבי.
מאידך יש בי את הרצון להשפיע וללמד, דווקא כי גדחתי במערכת שאני חושב שאפשר לשפר אותה רבות.
ולכן יש לי התלבטות חזקה מה הדבר הנכון לעשות, כי בסופו של דבר, בשליחות מרגישים הרבה יותר שייכים מאשר לעבוד בחינוך. והסיפוק יותר גדול. בנוסף, יש תחושה שאחרים יוכלו לעשות עבודה לא פחות טובה מתי שאני אצליח לפעול אצל יהודים.
שליחות גם משפיעה על בני הבית יותר מאשר שהאב עובד בישיבה.
ואם תאמר שאפשר לעשות שילוב של שתיהם, להוי ידוע שאין דבר יותר משובש מזה שהרי בהכרח שדבר יבוא על חשבון השני ושום מלאכה לא תהייה מושלמת.
ב. ח"ו ששליחות משפיעה על הבית והילדים יותר מאשר אב שעושה לילות כימים(!) (מניסיון...) בשל תפקידו ומהותו בשדה החינוך! יתכן ולגמרי ההיפך! אב שעסוק בלימוד, בחינוך, בהשפעה על הזולת, בהתוועדיות בבית ומה לא.. והיריעה קצרה מלהכיל.
לגבי הסיפוק, תלוי מי אתה. מכל שנותיי בשדה החינוך אין סיפוק גדול מכך)
אגב, שליח בשדה החינוך הוא חד וחלק (!) נמצא 24/7 בשליחות.
וכמובן שעל כהנ"ל מכריע המשפיע האישי ויש להתייעץ עימו כפשוט.
בהצלחה!
הכתבה נכונה עם היו בקהילות אנ''ש מרימים את קרן המחנכים והמורים (וכן אפילו עויזר מלמד או סייע) ולא מחפשים אותם בנרות וכו' אני מאמין שהיו הרבה יותר אברכים רצים לשם (למשל המצב נהיה נורא שיותר אברכים צעירים לא רוצים ללמוד חינוך עד כדי כך שבנחלה למשל המכון למורים סגר את הכיתה היחידה שלו שם ...)
היטיב כותב הטור לתאר את התחושה שהשליחות בשדה החינוך הינה פחותה ומזלזלים בה.
אני ממליץ ללמוד ממכתבי הרבי על חשיבות העבודה והשליחות בשדה החינוך. את יוקרה וגדולתה.