בנימין ליפקין

לפנות בוקר יום רביעי ה' באייר בקעה מירושלים הבשורה המעציבה על פטירת הרה"ח ר' אלכסנדר דוד זושא קעניג ע"ה, והוא בן צ"ב שנים. בפטירתו נעקר מנופה של חסידות חב"ד בעיר הקודש והמקדש פס-קול ייחודי, נדיר ורגיש שליווה במשך עשרות שנים את בית הכנסת ובית המדרש 'היכל לוי יצחק' בשיפולי שיכון חב"ד בירושלים והיה לאחד מסממני ההיכר הנפלאים שלו.

במשך כל שנות ילדותי גדלתי על תפילתו של ר' זישא בימים הנוראים ועד עצם היום הזה כל שורה בתפילות הימים הללו (כמו גם תפילות השבת) מושרת בפי בנוסח רווי הרגש שבוקע היה מפיו.

מקובל לציין בעלי תפילה בפיוטים נודעים, כגון "ונתנה תוקף" ואחרים. בתפילתו של ר' זישא, אף כי גם בקטעים אלו הטביע חותם בלעדי ומיוחד במינו – לא הייתה שורה אחת דלה. כזו היא למשל השורה הפשוטה לכאורה, די בתחילת חזרת הש"ץ של מוסף בראש השנה: "א-ל אמונה בערכך דין, אם תמצה עומק הדין, מי יזכה לפניך בדין, קדוש". אין כמעט בעל תפילה שמקדיש לשורה הזו תשומת לב מיוחדת. ר' זישא היה שואג את המילים "אם תמצה עומק הדין" עד שאפילו עינו של ילד קט שרק עקב אחריו והקשיב לכל אות, הייתה זולגת דמעה.

הרגש היה מתעורר כבר בעת ההפטרה בה כובד באורח קבע ביומו הראשון של ראש השנה. ההפטרה כולה הייתה מזוגה בדמעותיו. בניגוד לנהוג בבתי כנסת רבים שבהם נשמע קולו של בעל המוסף רק בהתחילו "הנני העני",  ר' זישא היה מתחיל כבר מהבימה ב"אשרי" את תפילתו.

ב"הנני העני" שלו, דממה שלטה בחלל בית הכנסת. עיני כולם היו במחזורי התפילה ואצבעותיהם עוקבות אחר כל אות בנוסח שלו. וכשהיה מסיים את הפסוקים ופותח בנעימה שלפני הקדיש, היה הקהל כולו כמקהלתו. הוא קורא בתנועה מסוימת וכל הקהל משיב כנגדו, כך שלוש פעמים, עד שהיו הכל מכינים לבם לקדיש ולתפילת הלחש.

ב'מלכיות', הייתה נעימתו הולמת הכתרה מלכותית הפוסעת שלב אחר שלב עד לשיא. ב'זכרונות' היה פורט הניגון שבפיו על נימים חבויים, כמי שמעוררים את זיכרונותיו. "ועל המדינות בו יאמר", היה מסלסל ובעיני רוחם של השומעים נראה היה כמו הגלובוס כולו חולף עתה לפני מי שאמר והיה העולם. וב'שופרות' היה מריע בעוז. בייחוד בא הדבר לידי ביטוי בשירת "הללוי-ה" שהייתה כקומפוזיציה של תרועת מלך בהיכנסו בשערי העיר.

מעטים, אם בכלל, הם בעלי התפילה הנוטשים מרצונם הטוב את התיבה. ר' זישא היה אחד, יחיד ומיוחד גם בכך. כשחש כי כוחותיו אינם עומדים לו, הודיע כי גמלה בלבו ההחלטה לפרוש וכי עז חפצו להיות זה שפורש מדעתו במקום שאחרים ירמזו לו כי מוטב שיעשה זאת. אי אפשר היה שלא להתפעם מתכונה אנושית נדירה זו. בעקבות זאת העדיף לשרך רגליו אל בית הכנסת החב"די בשכונת פאג"י, להתבשם מתפילת בעלי המוסף והשחרית שם, הלא המה בניו, ייבדלו לחיים טובים ארוכים ובריאים, הגה"ח רבי יצחק אייזיק קעניג, ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית לוד, ואיש החינוך הרה"ח ר' אפרים קעניג.

והיה בענני ענן

שיכון חב"ד בירושלים ידע גם ימי שטנה ומוקד, במאבקים מרים שהתנהלו על אופיו ועל המוטיב החב"די שישלוט בבית מדרשו. ר' זישא לא ניצב מנגד והיה נותן קולו בזורקו מרה על אלו שהעזו להלעיב במלאכי האלוקים.

בד בבד אי אפשר היה שלא לראותו יושב דומם בירכתי שולחן התוועדות ביומי דפגרא, או בעיצומו של שמחת תורה, כשעיניו מתכסות לפתע בדמעות לשמע דברי אחד המתוועדים.

ונפשו קשורה בנפשו

מה אעידך מה אדמה לך, משפחת קעניג המעטירה, בנפול עלייך שבר על שבר, באבלך הכפול על פטירת ראש המשפחה ובנו יקירו, הנושא את שם אביו.

עד היום הזה מצלצל באוזניי קול זימונו לעלות לתורה חדשות לבקרים: "יעמוד ר' אלכסנדר דוד זישא בן ר' אלעזר מרדכי".

זכור לא אשכח. בשלהי שנות המ' פקדה מחלה ממארת קשה את הבן, ר' אלעזר מרדכי, והיו הרופאים תמימי דעים כי נטולת מזור היא וכי זמנו קצר ר"ל. בהגיע מוצאי השבת של ליל סליחות באותה שנה, מתח איום השתרר בחלל בית המדרש של שיכון חב"ד הירושלמי. היוכל ר' זישא לגשת לפני התיבה ולהנעים בקולו כמימים ימימה, שאלו המתפללים זה את זה בלא קול ודברים. כשראוהו מתעטף בטלית, עת בקע קולו, כמנהגו, כבר בפסוק: "צדיק ה' בכל דרכיו", התפוגגה מעט הדריכות.

ואז, בהגיעו לתיבות: "הנשמה לך והגוף שלך", נשנק קולו של ר' זישא. הקול שהיה לסדוק הפך ליבבה. כל בית הכנסת, אנשים, נשים וטף, געו עמו בבכיה במשך דקות ארוכות.

רק בהגיעו לפיוט "במוצאי מנוחה", עת נשמע קולו בנעימת "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", בנוסח הייחודי שלו, שאין ולא היה לו אח ורע – כמו טל של הקלה נח על פני המתפללים.

באורח פלא שמימי, בברכת הרבי הקדושה והמפורשת שניתנה לו לבן, התגבר כנגד כל הסיכויים והאריך ימים ופעלים על פני עוד עשרות שנים לאחר אותו מאורע רפואי שפקד אותו.

ביממה האחרונה השיב ר' אלעזר מרדכי, לפיד האמונה החסידית היוקדת, את נשמתו לבוראה ויוצרה. ונפשו של האב הקשורה בנפשו של הבן לא יכולה הייתה להישאר בעולמנו. ובלילו של אותו יום נסתלק ר' זישא לבית עולמו כשיחד עמו עלו כל תפילותיו שהרטיטו רבים מספור, ובלי ספק התדפקו ופתחו שערים נעולים.