מאת הרבנית הינדה גרליצקי, יו"ר הכינוס הארצי השנתי של נשי ובנות חב"ד בארה"ק

כמי שזוכה מידי שנה לנהל את כנס נשי ובנות חב"ד בארץ הקודש, אני כבר יודעת, כי לא משנה כמה נשקיע וכמה נחדש בכנסים, גם אם נביא את ההפקה המקצועית והיוקרתית ביותר, נשתמש באביזרי הפירוטכניקה החדישים ביותר ונפיק את המיצג המדהים ביותר, בסופו של דבר הרגע הגדול והמרגש ביותר של הכנס תמיד יהיה ,הרגע של דבורה.

הרגע הזה בו הרבנית דבורה בוטמן ע"ה ז"ל - יו"ר ארגון נשי ובנות חב"ד בארה"ק, עולה אל הפודיום וקוראת, תמיד בבכי ובהתרגשות אמיתית, את מכתבו הק' של הרבי לכנס, הוא הוא הרגע העוצמתי והמחשמל ביותר שנצרב בתודעת כל אחת ואחת ממשתתפות הכנס השנתי. ברגע הזה נוכחותה הפיזית הקטנה של הרבנית בוטמן ע"ה מתפשטת וממלאה את האולם הענק כולו, ובכוח אישיותה המרוממת ומלאת ההשראה, היא סוחפת אחריה בלי כל מאמץ את כל המשתתפות כולן שמתגבשות לכמה רגעים למקשה אחת של רגש התקשרות חסידי אמיתי לרבי.

את הרגע הזה כולנו מכירות. אבל האם שאלתן את עצמכן פעם מה מקור הכוח, ואיך אישה אחת יחידה מצליחה לסחוף נשים כה רבות לפסגות כה נשגבות של רגש חסידי והתקשרות לרבי?

כעת לאחר פטירתה (בחייה ברחה מכל מה שנוטף ממנו טיפת כבוד ויוהרה) אנסה לגלות לכן.

זכיתי להכיר את הרבנית דבורה בוטמן, הרבה מעבר לרגעים של המכתב, והרבה מעבר לרגעי הבמה הייצוגים, כבר למעלה מארבעים שנה שאני מכירה אותה בעיקר מאחורי הקלעים.

הכל התחיל בכנס הראשון, המכונן, של נשי חב"ד בארץ הקודש. הייתי אז עדיין שליחה צעירה בעיר הקודש צפת, לשם הגעתי יחד עם בעלי שי' בשנת תשל"ח בשליחות הרבי, במסגרת קבוצת שלוחי הקודש.

השתתפתי יחד עם הרבנית רחל הנדל באסיפת המכינה לכנס. האסיפה התקיימה בביתה של הרבנית בוטמן בתל אביב, שם הוחלט על קיום הכנס בעיר צפת. וכך בהשגחה פרטית נוצר הקשר הראשוני שלי עם הרבנית בוטמן, קשר שרק הלך והעמיק כשהגעתי כשלוש שנים לאחר מכן בשליחות הרבי, לעיר תל אביב. שם למרות פער הגילאים הלא מבוטל שכלל לא היה מורגש מאחר והייתה תמיד כה צעירה ורעננה ברוחה, זכיתי לחברות הנפלאה ולתמיכתה לאורך כל הדרך. מהרגע הראשון, בכל פגישה שהתלוויתי אליה, היא הייתה טורחת להדגיש בגאווה באזני כל מי שפגשה, אנשי ציבור, רבנים וסתם אנשים; "זו השליחה שלנו בתל אביב"!

הסוד שלה היה טמון, ובעצם גלוי לעין כל, במילים הפשוטות שקפלו בתוכן את כל אישיותה - יושבת ראש ארגון נשי ובנות חב"ד בארץ הקודש -

"יושבת ראש" - דבורה נתנה פרשנות משלה למושג יושבת ראש, בשונה מן המקובל לחושב/ת, שיו"ר הוא תואר של כבוד המזכה את נושאו בנשיאות של כבוד, תוך כדי שהוא פוטר אותו מכל עיסוק אמיתי בעשייה של ממש. דבורה גרסה את ההיפך הגמור, בתפיסתה ועוד יותר במעשיה הוכיחה, שבעיניה יושבת ראש, משמעותו לקחת את האחריות המלאה על כל דבר ועניין קטן כגדול. כשהמוטו המנחה אותה, ושאותו גם דאגה להטמיע בנו הסובבים אותה, הוא "אין דבר שאי אפשר, הכל אפשר, אם צריך עושים ומצליחים".

כפי שהוכיחה בעצמה פעם אחר פעם. שאין דבר שעומד בפניה, ואין משימה שהיא בלתי אפשרית. ומה שיותר חשוב, זו התפיסה הברורה שבשביל ארגון נשי ובנות חב"ד של הרבי - אין שום משימה שהיא נחותה או אינה מכבדת מכדי שהיא תתעסק בה, בשביל הארגון דבורה תעשה הכל. לדוגמא, אם צריך לרוץ לדואר לשלוח מעטפות, או אם צריך לסחוב כסאות במעלה המדרגות, דבורה בעצמה תעשה זאת בפשטות ובלי לומר דבר, היא הרי היושבת ראש...

"נשי ובנות" – דבורה ביחד עם העבודה האחראית של יו"ר הארגון הארצי, עם פעילות שוטפת במשך כל השנה ממש ללא הפסקה, היא חשה קשר אנושי ישיר כנה ואמיתי לכל אחת ואחת מחברות הארגון, היא לא ראתה את עצמה כמנהלת גוף או מוסד, אלא ראתה את עצמה כנציגה ושליחת ציבור של נשים ובנות שהיו בשבילה כמו משפחה ממש, ראתה את כל אחת ואחת מהנציגות וחברות הארגון בגובה העיניים, ואליהן הייתה מחוברת באופן אמיתי בכל מאודה. לא רק שטרחה ובאה להשתתף בכל שמחה משפחתית או להבדיל באבל, כשבאה תמיד יכולתי לחוש ולהרגיש שהיא באמת משתתפת בשמחה, או חלילה בעצב. לא מן השפה ולחוץ אלא כאחות וכבת משפחה. מתוך הזדהות אמיתית, ומתוך אהבה גדולה.

והחשוב ביותר - "חב"ד"...

דבורה לא חשבה אפילו לרגע שהארגון הזה כביכול שייך לה או שיש לה איזו בעלות כלשהי עליו. היא פעלה כל העת מתוך אמונה מוחלטת ומתוך אמת פנימית שאיש לא יכול היה להיוותר שווה נפש כלפיה, שהארגון הוא חב"ד, ושייך אך ורק לרבי, שבשליחותו היא פועלת.

כך ראיתי אותה מעיזה לקחת על כתפיה פרויקטים ומיזמים שלא הבנתי מניין יש לה את האומץ והכתפיים הרחבות, לקחת את האחריות להוצאות ענק שכאלו. והתשובה שלה עבורי תמיד הייתה: שזו לא היא וזה לא אנחנו זה הרבי. ובשביל הרבי, ובכוחו, אפשר וצריך לעשות הכל. בכל פגישה לא משנה עם מי, הייתה מדברת על הרבי בכזה להט חסידי ובכזו אמת שאף אחד לא יכול לסרב לה, כולם נסחפו אחריה.

ההרגשה הזו שהארגון הוא של הרבי ושל חב"ד ולא של אדם פרטי, היא זו שעמדה מאחורי ההחלטה הלא מקובלת בעליל, להעביר את התואר ואת התפקיד של יו"ר הארגון לבאה אחריה, ברגע שחשבה שהדבר יועיל לארגון ולמטרה.

לאורך יותר מארבעים שנה שזכיתי לפעול במחיצתה ובהדרכה, למדתי שאין שום דבר שיכול לעמוד בדרכה. אני בטוחה שכעת הדבר נכון שבעתיים, ובוודאי היא תהיה מליצת יושר עבור נשי ובנות חב"ד ועבור עם ישראל כולו, וכשתגיע לפני כסא הכבוד היא לא תנוח ולא תשקוט עד שתפעל את הגאולה האמיתית והשלימה מיד.