הרב אלי וולף

יום ח"י ניסן זהו יום הולדתו של אביו של הרבי, כ"ק רבי לוי יצחק שניאורסאהן נ"ע, ובהפתעה שמיימית הגיעה תגלית מדהימה; תוכן של דרשה שהוא נשא בשבת הגדול בבית הכנסת בעיר רבנותו ביקטרינוסלב בשנת תרע"ו (או תרע"ז).

את הדרשה רשם בשעתו הרב אברהם יצחק איידלמאן, מי שהתמנה לימים כחבר אגודת חסידי חב"ד בארה"ב ורב בשכונת ברונקס שבניו יורק, ובהשגחה פרטית מופלאה רשימתו התגלתה בליל בדיקת חמץ האחרון, וחברי ועד הנחות בלה"ק התגייסו למשימה וזיכוי את הרבים בדרשה הזו עד בוקר ערב חג הפסח.

להביא לימות המשיח: הדרשה של רבי לוי יצחק - לקריאה לחצו כאן>>>

לבד עצם ההפתעה והמתנה השמיימית הזו, כאשר קוראים את הדרשה הזו, עולה התובנה הבאה:

רבי לוי יצחק היה גאון עולם בהיקף ובעומקים נדירים ביותר, במהלך שלושים שנות רבנותו הוא כתב אין-ספור גליונות של חידושי תורה עמוקים, הרבי העיד שאצל אביו היו אלפי "בויגן" (גליונות נייר) של חידושי תורה בכתב ידו, ומהם כמעט ואין לנו מאומה, מה שיש לנו אלו חידושי תורה שהוא כתב לבנו הרבי במכתבים מאז שהרבי יצא את גבולות ברית המועצות, וחידושי תורה שהוא כתב בימי גלותו על שולי ספר התניא והזהר שהיו שם ברשותו, 

ובקריאת הדרשה החדשה התגלתה, מתברר לנו שהתורה שלו שאנחנו "מכירים" (עד כמה שניתן לומר שאנחנו "מכירים"), תורה שהיא עומק לפנים מעומק, גבוה מעל גבוה, "רחבה מני ים" בכל חלקי התורה - אלו תורות שהוא כתב לעצמו, או לבנו הרבי, שהינו ברמה תורנית כשלו,

ואילו כאן, בדרשה הזו, הוא מדבר לעם בשפה כמעט פשוטה, ברמה של הציבור.

הדרשה עוסקת בעניני הזמן והשעה של אותם ימים, והם אקטואליים גם לימינו אנו. היא עוסקת בקטע ההגדה "אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו'".

דומה שרבי לוי יצחק מניח הצידה את כל דמותו התורנית הענקית, ומדבר עם הקהל שלו בחום ובלבביות על אמונה ועל ביטחון. אמנם ניכרים "נגיעות" קלות של דמותו התורנית, כמו ההגדרה שלו על רבי אליעזר בן עזריה, הרמז שהוא מוצא בשם "בן זומא" - אבל מלבד רמזים קלילים אלו כמעט ולא ניתן לראות שענק בכל חלקי התורה, שעל שורה בכתב ידו הרבי מוצא עומקים ורמזים, הוא זה שנושא את הדברים.

הוא כאילו מניח את כל המהות הענקית שלו בצד, ומדבר בשפה לבבית, לאזניים, ובעיקר ללבבות, של הקהל. "במקום שאתה גדולותו שם אתה מוצא ענוותנותו".

(אגב, סגנון ואופי הדרשה הזו מזכירים במעט תמצית של דרשה נוספת שידועה לנו שנשא בבית כנסת "ניי-פיוראווקא" ביקטרינוסלב, על הסיפור אודות רבי אלעזר בן ערך שבמקום "החודש הזה לכם", קרא "החרש היה לבם" [ראה תולדות לוי יצחק, כרך א, עמוד 172]).

זו מתנה שהקב"ה העניק לנו לרגל י"א ניסן, לרגל חג הפסח, ולרגל יום הולדתו של רבי לוי יצחק נ"ע.

**

בשולי הדברים אוסיף ואכתוב:

בשל הזמן הקצר שעמד לרשות העורכים מרגע תגלית הדרשה ועד הפצתה באופן המכובד כראוי, ובהתחשב בכך שהיה זה בליל בדיקת חמץ על כל המורכבויות והמטלות של זמן זה - לא הספיקו העוסקים במלאכה לעמוד על כל הרמזים והתכנים המופלאים הטמונים בדרשה זו,

ובפרט לאור הביטוי שהרבי ציטט פעמים רבות "כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק הוא - מכם", החסרון בהבנת הדברים היא בנו, "ריק הוא – מכם", ולבטח מלבד הקריאה השטחית של הדרשה, חבויים בה תכנים עמוקים, כיאה לדמות של אדם גדול שכזה שנשא אותה,

ואנצל במה זו כדי להעלות שתי נקודות שאולי אפשר להוסיף בשולי הגיליון:

במענה על שאלתו בדרשה, כיצד אפשר לחוות יציאת מצרים "בלילות", בחשכת הגלות הקשה, "ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות" - משיב שם רבי לוי יצחק: "עד שדרשה בן זומא". הוא אומר ש"זומא" הוא גם מלשון "מזימות", ומתרגם לאידיש לשני ביטויים: "געדאנקן" (שמובנו הוא רעיונות, תובנות), ו"אריינטראכטן זיך" (שמובנו הוא התבוננות ומחשבה מעמיקה)",

הוא אומר שיש "להתבונן" ברעיון שיש לומר יציאת מצרים גם בלילות, "כל ימי חייך להביא הלילות". גם ב"לילה", בגלות קשה, יש לזכור את יציאת מצרים, כמו שבאותו הלילה של גלות מצרים הקב"ה ברגע אחד בא וגאל את עם ישראל, כך גם בגלות הנוכחית, "ישועת ה' כהרף עין".

בקריאת קטע זה, יש אולי מקום לדייק בלשונו ולהרחיב מעט את ההבנה בדבריו:

(א) מלבד הדמיון המילולי של "זומא" ל"מזימה" שמובנו מחשבה - האם זה רק דמיון של מילים, או שיש קשר תוכני של בן זומא לנושא מחשבה עמוקה.

(ב) מה משמעות שני הביטויים באידיש שמובנם הוא גם "רעיונות ותובנות", וגם "התבוננות ומחשבה מעמיקה".

ואולי יש לומר בזה:

(א) במסכת חגיגה מספרת הגמרא על אותם "ארבעה שנכנסו לפרדס" ואחד מהם היה בן זומא, והגמרא מספרת: "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו" (והסיבה לכך שבן זומא לא עמד מלפניו היתה, כי הוא היה שקוע במחשבות), "אמר לו מאין ולאין בן זומא, אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים וכו'" (בן זומא סיפר לו במה הוא התבונן במחשבה עמוקה, באלו נושאים נעלים מאוד).

כך שבסיפור זה של חז"ל אנחנו מוצאים את דמותו של בן זומא כמי שחשב מחשבות עמוקות - כך שהקשר בן "זומא" ל"מזימה" שמובנו מחשבה (ראה מפרשי התנ"ך על הפסוק "זממה שדה ותקחהו"), הוא לא רק בשל הדמיון במילים, אלא בעיקר בתוכן, כי בן זומא היה איש של מחשבות עמוקות.

(ב) למובן של המילה "דרשה", "עד שדרשה בן זומא", יש שתי משמעויות: (א) דרש, במובן של מדרש, לימוד עם הבנה גבוהה יותר. (ב) במובן של דרישה ותביעה.

ואולי אלו שני הביטויים בדרשתו רבי לוי יצחק, שדבריו של זומא אינם רק תובנה או רעיון מחודש, אלא בעיקר תביעה ודרישה, יש להתבונן בתוכן הדברים ומשמעותם לחיינו.

ואלו שני הביטויים באידיש: "געדאנקן", שזו המשמעות הראשונה. ו"אריינטראכן זיך", שזו המשמעות השניה, התביעה לחיינו, להתבונן ולקחת מסר שיציאת מצרים אקטואלית גם היום.

ואם שגיתי בזה, ה' הטוב יכפר...

והעיקר, שנזכה שבעזרת ה' יתגלו לא רק דרשותיו של רבי לוי יצחק, אלא בעיקר שנזכה ויתממש רצונו של הרבי ויתגלו כתבי אביו האבודים, והלימוד בפנימיות התורה יזרז את גילוי סוד טעמי התורה וצפונותיה, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.