צפו בוידאו:



הרצל קוסאשוילי, COL

האמת היא, שלא האמנתי שאחזור לאודסה תוך כדי המצב הנוכחי המוגדר כמצב מלחמה, ועוד יותר לא האמנתי, שאראה את אשר ראו עיניי ביממה בה שהיתי בעיר בערב ראש חודש ניסן. אבל למה להקדים את המאוחר? בואו נתחיל בהתחלה.

ההצעה לנסוע לאודסה באה ממני, כי מזה כמה שנים שהשארתי משהו ממני בעיר הזאת, ובעיקר בבית הכנסת החמים והמיוחד ברחוב אוסיפובה 21, ממנו חולש הרב אברהם וולף, רבה של אודסה ודרום אוקראינה והשליח הראשי על העיר שעל גדות הים השחור, על כל הפעילות היהודית בעיר.

שלוש פעמים חגגתי שם בעשור האחרון את חג שמיני עצרת ושמחת תורה, וכל אחד מהם עלה על השני בעוצמת ההתלהבות וההתרגשות. בכלל, מי שביקר במקום בעבר יידע על מה אני מדבר, ומי שלא, צריך לעשות את זה לפחות פעם אחת בחייו, בכדי להבין, ובעיקר לראות, כיצד הרבי מנהל את העניינים במקום שליחותו, גם במצבים בלתי אפשריים.

ובכלל, להסתכל בעיניים של כל אחד ואחד מהיהודים התמימים והמתוקים במקום, זו חוויה מכוננת שמאחדת את כל חושיך ומכוונת אותם למקום נכון של הסתכלות על יהודי באשר הוא יהודי. לראות כיצד נראה יהודי שההגחה העליונה זימנה אליו שליח של הרבי, ולך תדע היכן הוא היה היום, לולא שלוחי המלך במקום.

אבל במלחמה כמו במלחמה, הכל הפוך ושום דבר לא נראה כמו שהוא נראה בעבר. נתחיל בזה שאם פעם הייתי עולה על מטוס של חברת אוקריאין איירליינס לטיסה ישירה של שעתיים וחצי ונוחת באודסה, ולאחר מכן תוך 10 דקות באמצעות מונית מקומית מגיע לבית כנסת חב"ד, הרי שכיום תצטרכו להתאזר בסבלנות, סליחה, בהרבה סבלנות בכדי להגיע לאותו היעד בדיוק שלקח עד אשתקד לא יותר משלוש שעות.

קודם כל, חשוב להבהיר שאין בשמי אוקראינה טיסות שממריאות או נוחתות. לא בקייב הבירה ובטח שלא בשאר הערים כמו אודסה, דנייפר וחרסון. מה עושים? נוחתים במדינת גבול סמוכה ומשם מתחילים מסע נדודים שיכול לארוך כמה שעות טובות ולעיתים אף יממה בכדי להגיע ליעד.

במקרה שלי המצב היה קצת יותר אידיאלי, שכן מהגבול המולדובני (קישינב) הדרך לאודסה אורכת כארבע שעות בממוצע. זאת כמובן בהנחה שאתה לא מעוכב בגבול יתר על המידה והכל זורם חלק.

יצאתי את הארץ בטיסת לילה לקישינב, במטוס מלא בחסידי ברסלב שעושים את דרכם לרבי נחמן. תוך שעתיים וחצי נחתנו ובשדה התעופה ממתין לי גינדי, הנהג שאמור לקחת אותי עד לבית הכנסת באודסה עם רכב אמריקאי נוצץ של חברת לינקולן.

תוך דקות ספורות אני מוצא את עצמי בנסיעה לילית מהירה כשמסביב בעיקר חושך ועצים. מידי פעם אנחנו חולפים על פני תחנת דלק לא פעילה או כמה מוסכי דרכים שמרצד מעליהם אור ניאון מחושמל. זהו, הגענו לגבול האוקראיני והנהג מבקש ממני את הדרכון ויוצא מהרכב לשוחח עם החיילים שבגבול. לאחר כרבע שעה, אחד החיילים החמושים מתקרב לרכב, מציץ לכיווני עם פנס קטן ומבקש מהנהג לפתוח תא מטען. שם הוא מוצא את התפילין שלי וטרולי קטן. הוא שוב משוחח מספר שניות עם הנהג וחוזר איתו לבוטקה לחתימת הדרכונים.

משם אנחנו ממשיכים בנסיעה מהירה יותר מאשר בצד המולדובני לכיוון אודסה, וכשהשחר מאיר בסביבות השעה חמש וחצי בבוקר, אני מוצא את עצמי בפאתי אודסה המנומנמת והזיכרונות מהביקורים הקודמים שלי בעיר מתחילים לחזור אליי. רק שהפעם יש שינוי קטן ובולט, פטריוטי משהו, בצורת גרפיטי שמרוסס על קירות הבניינים במרווחים של מאה וחמישים מטרים, שני פסים בצבעי צהוב ותכלת המרכיבים את הדגל האוקראיני.

השעה 6 בבוקר. הגעתי למלון וינטאז' שנמצא במרחק הליכה של דקותיים מבית הכנסת המרכזי של הקהילה היהודית באודסה. שם ממתין לי חדר מרווח ומאוורר לתנומה קלה לפני תפילת שחרית בבית הכנסת שמתקיימת בכל בוקר בשעה 9.

***

התעוררתי באיחור ושמתי את צעדיי לבית הכנסת, שם מצאתי קבוצה של יהודים מבוגרים, שכבר יושבים ולומדים מתוך שולחן ערוך הלכות פסח. בית הכנסת שהיה מוכר לי מביקוריי הקודמים בעיר, ממש הציף בי זיכרונות, ולרגע לא האמנתי שאני אכן עומד שם. הרחובות יחסית ריקים והתנועה דלילה, אבל אי אפשר לטעות, תושבי אודסה מנסים בכל כוחם לנהל שגרת יום רגילה ככל שניתן.

לאחר תפילת שחרית וכוס קפה בחסות ידידי מנכ"ל המוסדות באודסה הרב שניאור ויגלר, אני עולה לקומה השלישית בחלקו האחורי של בית הכנסת מעל למקווה, לשיחה עם שליח הרבי לאודסה ורבה של דרום אוקראינה הרב אברהם וולף.

בדרך למשרדו של הרב, אני חולף בקומה השנייה, ליד חדר הכולל, אני מציץ פנימה ומגלה כעשרים אברכים שיושבים סביב הרב מענדי וולף, בנו של הרב, והם עסוקים בדיון במסכת תענית, מה שמפתיע לא פחות, שאברכים אלו מתווכחים בלימוד הגמרא בעברית ישיבתית.

בהמשך המעבר לקומה השלישית, אני רואה כארבעים פליטים המסיימים את ארוחת הבוקר שלהם, מתברר, שמתחילת המלחמה, הם אוכלים כאן שלושה ארוחות חמות ומזינות בכל יום.

בקומה השלישית לפני משרדו של הרב וולף, אני רואה את עורך העיתון היהודי – שומרי שבת, העיתון הוותיק ביותר במדינה, הרב צבי הירש בלינדר, מסיים לעמד את העיתון הקרוב, לא לפני שהוא עובר על עוד טור בנושא חג הפסח הקרב.

הרב וולף מדבר על החיים שלפני המלחמה והחיים שאחרי המלחמה, ואתה רואה עליו שהוא עבר הרבה מאוד רגעים קשים, שלא לומר בלתי אפשריים בשנת המלחמה הזאת. מפעם לפעם נכנסת המזכירה לשאול על עניינים מסוימים בצרכי הקהילה, ופה שיחת טלפון לשאלה הלכתית, והשיחה נמשכת ונמשכת, כשהרב וולף מצייר תמונת מצב מחד של אכן חטפנו זעזוע, ומצד שני -אנחנו ממשיכים כי זו השליחות שלנו.

תוך כדי השיחה אני מבחין במין טלפון נייד מוזר מהדור הקודם שמונח על השולחן. כשאני שואל את הרב וולף על המכשיר, הוא מגיש לי אותו ומסביר בחיוך: "זה טלפון לווייני מה שאתה מחזיק כעת בידך. בימים הראשונים ממש של המלחמה, הטלפון הזה הגיע אלינו על ידי הרב שלמה חיים פלס והרב דוד מונדשיין, בכדי שתהיה תקשורת איתנו. הכל כאן קרס. לא חשמל, לא אינטרנט-כלום. זה היה אמצעי התקשורת היחיד שלנו עם העולם החיצון".

בכלל, כשהרב וולף מתאר את עזרתם של הרבנים פלס ומונדשיין לקהילת אודסה (ועל הדרך לשאר הקהילות שפזורות ברחבי אוקראינה), עיניו בורקות. "אני מדבר על קשר יומיומי איתם בשעות הכי קשות. "מה שלומך? איך עברתם את הלילה? חסר לכם משהו? מה אפשר לשלוח אליכם?" וככה מידי יום ביומו. ומתברר שלא רק איתי יש להם קבוצה שכזאת, אלא עם כל השלוחים ברחבי אוקראינה..."

"קשה לי לדמיין מה היינו עוברים לולא העזרה שלהם"  אומר הרב וולף, "זו לא רק התחושה שהנה מישהו חושב עליך ברגעים קשים. זו ממש עזרה והצלת נפשות של ממש. יהודים ובכלל רוב האזרחים והתושבים בעיר הזאת הפכו בין לילה לנזקקים. בין אם זה מחסור בציוד בסיסי, דרך ביגוד, מזון ותרופות".

כשאני שואל אותו על השנה בברלין עם הילדים, הוא מציין את נדיבות ליבם של הרב יהודה והרבנית טייכטל שעשו מעל ומעבר להקל על ההגעה והשהייה בשנה הזו. הוא מציין גם שלא היה מוותר על השנה הזאת בעד כל הון. "עברנו משהו כבודדים וכקהילה, וזה גם נתן לנו כוחות לחזור לכאן להמשיך את השליחות שלנו".

לאחר מכן אני ממשיך לסיור בבתי היתומים לבנים ולבנות עם הרב שניאור ויגלר מנכ"ל המוסדות בעיר שתוך כדי הנסיעה מראה לי מספר אתרים מרכזיים שהפכו לשוממים בחסות המלחמה. בבתי היתומים עצמם, המבשלות במטבח רוקחות את ארוחת הצהריים, הבנות בכיתות עם המורות שמלמדות אותן כאילו לא היתה פה מלחמה מעולם.

ביציאה מהמטבח לחצר אני מבחין בגנרטור ענק שמוצב במרכז החצר. "זה הגנרטור הראשון שהבאנו לכאן בעזרתם הנדיבה של הרבנים פלס ומונדשיין. עכשיו כבר יש לנו כמעט בכל המוסדות וכמובן גם בבית הכנסת ובעוד מספר מקומות גנרטורים נוספים שמהווים חמצן אמיתי לפעילות שלנו. תיכנס לחנויות, המקררים עובדים לסירוגין בכדי לחסוך בחשמל. לפעמים השאלטר בעיר מורד לכמה שעות טובות וכולם כאן בעלטה. אני כבר לא מדבר איתך על הסגר הלילי. אבל ברוך ה' בזכות הגנרטורים הללו אנחנו יכולים להמשיך לחיות כאן" מסביר הרב ויגלר.

משם אנחנו ממשיכים לבית יתומים נוסף לבנים שנמצא במרחק נסיעה קצר משם, שם אנו פוגשים חלק ניכר מהנערים שהוגלו לברלין וחזרו לאודסה ממש לפני מספר ימים כשהם מרוגשים ושמחים בבית שמוכר להם מאז היו עוללים.

באחד החדרים אנחנו מוצאים שני ילדים חמודים שאורזים ממתקים לשקיות קטנות. הממתקים נשלחו אליהם מרחבי העולם בכדי לשמח את ליבם ולעודד אותם. אנחנו שואלים את הילדים: "איפה יותר טוב? כאן או בברלין?" "כאן!" הם עונים במהירות. "איפה זה כאן?" "באודסה!" הם עונים בחיוך.

בדרך חזרה אני מנסה להבין דרך הרב ויגלר על מה שמתחולל בלב פנימה. הדאגה מפני העתיד בימים הראשונים למלחמה ובכלל, על תחושת הפחד מפני הלא נודע. "למען האמת לא חשבתי שאחזור במהירות שכזו לכאן להמשך השליחות. בהתחלה היינו תקופה במיאמי אצל בני משפחה, לאחר מכן הגענו לארץ, כשאני מגיח מפעם לכאן באמצע המלחמה לקבל תמונת מצב עדכנית".

"אז מה הכריע לחזור לכאן?" אני שואל אותו. "תתפלא, אבל דווקא אישתי אמרה לי: "אנחנו לא יכולים ככה לחיות באוויר ועל גלגלים ומזוודות. בוא נחזור לעיר והיהיה בסדר בעזרת ה'" היא שכנעה אותי.

בארוחת הצהריים במסעדת רוזמרין החמימה והביתית, מצטרף אלינו ידידי לספסל הלימודים הרב משה הרטמן מהשלוחים בעיר, שגם עשה את השנה האחרונה בברלין וחזר עם בני משפחתו להמשך השליחות, כשהוא מתרגש מכך שהיום במבצע תפילין שערך ליד השוק העירוני, עלו בחכתו לא פחות מחמישה יהודים המוגדרים 'קרקפתות'! גם לו מסתבר היה ברור שחוזרים לשליחות ושלא עוזבים שליחות עד הגעה ליעד הסופי...

הייתי חייב לחזור למלון למנוחה קלה וגם להטענת כלי העבודה שלי ששימשו אותי לצילום ולראיונות, כשאני מצד אחד מבין על מה הם מדברים ומצד שני, מנסה לפתור עם עצמי פנימה כיצד אני הייתי נוהג במקומם במצב כאוטי שכזה.

לאחר המנוחה הקצרה סרתי לבית הכנסת לתפילות מנחה וערבית ולאחר מכן חזרתי למסעדת רוזמרין להתוועדות 'צאתכם לשלום' עם הרב וולף. תוך כדי הארוחה נשמעת אזעקה עמומה ומרוחקת (ראשונה שאני זוכה לשמוע מאז הגעתי לעיר), אך למרבה הפלא השגרה לא פורת בעטיה. כולם ממשיכים כרגיל. "הסרתי את אפליקציית העדכונים של האזעקות והנפילות" אומר לי הרב וולף. "זה לחיות כל הזמן בסטרס. אם לא הייתי מתעדכן כעת על ידי יהודי מהקהילה שהוא ראה את הטילים באוויר, סביר להניח שלא הייתי שם לזה אפילו".

בשיחה במסעדה הרב וולף פחות רישמי והוא מרשה לעצמו לחלוק עימי מעט מהמחשבות והחששות שליוו אותו בתחילת המלחמה. "מהרגע הראשון היה ברור לי שהדבר החשוב ביותר, הוא לשדר חוזק ויציבות, אבל זה ממש לא קל. היו מאות טלפונים ביום, אנשים שהיו צריכים עצה, עזרה, הרגעה, תרופה, חילוץ ועוד ועוד, היינו חייבים לטפל בהצלת חיים של עשרות אלפי יהודים, וב"ה בעבודה סביב השעון, אכן הצלחנו לחלץ מאודסה אלפי יהודים אל מעבר לגבולות המדינה, ולעזור לעוד אלפים רבים שניסו לברוח מאימת המלחמה מהערים השונות באוקראינה למולדובה דרך אודסה. מדובר במאות אוטובוסים, עשרות מתנדבים שטיפלו בהם ועוד, זה היה אחד המבצעים הקשים והמסובכים ביותר, ובו זמנית, הצלת חיים יום יומית של אלפי יהודים. בנוסף לכך היו לחצים עצומים של גיוס כספים, שנטלו בו חלק שלוחים רבים מכל העולם שנחלצו לעזרה, וגם היום, העלות של אחזקת כל מוסד כאן היא כפולה ומכופלת בגלל עלויות של גנרטורים ודלק, נהלי אבטחה מחמירים שהרב פלס מסייע לנו בזה ועוד".

"כסף מנלן?" אני שואל אותו בזהירות "לא פשוט" אומר הרב וולף בחיוך. "אבל תראה, הקב"ה דואג לנו. אנשים שהיו עוזרים לנו בעבר הפכו גם הם לנזקקים. חשבונות בנק הוקפאו, כספים הולאמו ומה לא. היה פה באמת כאוס רציני. האפשרות של להרים ידיים ולהיכנע לא הייתה בכלל אופציה. החלטתי שאני נלחם על המקום הזה ויהי מה" כשבמקביל אנחנו צריכים לטפל ולהחזיק כ120 יתומים בברלין ועוד מאות נשים חד הוריות וילדיהן, מדובר באחת השנים המאתגרות ביותר בחיי, ואני מתעקש לא לקרוא לזה בשם "הקשות" אלא רק ה"מאתגרות"...

"עכשיו אני לוקח אותך למקום מיוחד" אומר הרב וולף כשיצאנו מהמסעדה. לאחר כמה דקות נסיעה הגענו שוב לבית היתומים בו ביקרתי עם הרב ויגלר אך לפני כמה שעות. "כעת הילדים מתארגנים לשינה. בוא נעלה אליהם ונהיה איתם קצת" מציע הרב וולף. אני עולה איתו לקומה השלישית של הפנימיה במבנה הרחב והמפואר והנה שוב אזעקה. על הכורסה במבואה יושב לו טוביה הקטן, היתום המפורסם שעשה גם הוא שנה בברלין וחזר לאודסה. כעת הוא עם העוזרת והמטפלת שצמודה אליו. בחדרים הילדים מתארגנים לשינה ואני מתיישב מולם עם ספר סיפורי חסידים שנראה עליו שהיה בשימוש רב.

"זה הבית שלהם. הם לא מכירים מקום אחר. גם כשהם גדלים זה נשאר הבית שלהם, אם חלילה הם יצטרכו לברוח ממשהו הם תמיד יגיעו לכאן", גם שאחד מהבוגרים שלנו נפצע במסגרת השרות הצבאי שלו, לפני זמן מה באחד מהמבצעים של היחידה, הוא התקשר לאשתי להתייעץ איך ומה לעשות" אנחנו גם אבא ואמא למאות בוגרים ובוגרות שכבר גדלו, וחלקם גם נישאו וילדים ילדים, ועדיין הם "הילדים" שלנו אומר הרב וולף ומוריד את מתג החשמל ומאחל לפיצקאלאך בשפתם 'לילה טוב'.

בלילה במלון אני מעביר את התמונות שצילמתי במהלך היום ומשחזר לעצמי את היום העמוס הזה שעברתי. למחר מצפה לי תפילת שחרית ויציאה שוב לגבול המולדובני לקראת טיסתי ארצה בשעה שבע בערב.

***

בבוקר אני מוצא את עצמי מתפלל שחרית בחברת לא פחות משלושה מניינים! גם השליח הרב יוסי וולף מחרסון נמצא כאן לביקור אצל אחיו. גם בפיו אותה מוסכמה: "ממשיכים בשליחות כי אין משהו אחר". התמונות מהביקורים הקודמים חוזרים אליי שוב. קול של תפילה בבית הכנסת של חב"ד באודסה. מי היה מאמין.

הרב אברהם וולף שליח הרבי באודסה, כותב השורות, הרב יוסי וולף שליח הרבי בחרסון
 

את הדרך חזרה לגבול אני מנצל לאמירת השיעורים היומיים. ומידי פעם חושב לעצמי, שכל מה שראיתי, ראיתי בזמן מלחמה, מלחמה קשה שגובה מחיר אדיר מהמדינה, ומחיר לא פשוט בכלל מהשלוחים, נשותיהם ובני משפחתם, מלחמה שלא מפריעה לשלוחים לנהל בו זמנית קהילה בת כעשרים אלף יהודים, גן ילדים, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, אוניברסיטה יהודית, כולל אברכים, כולל זקנים, בית יתומים, בית יתומות, ומושב זקנים לניצולי שואה, וראיתי רק עיר אחת, אם רק נכפיל אותה בעשרות ערים, גדולות וקטנות במדינה המדממת הזו לאן נגיע? מממ.. "הכוחות של הרבי"!!!

בגבול אנחנו מעוכבים במשך שעה וחצי ללא סיבה נראית לעין. לאחר חציית הגבול והחתמת הדרכון אני מרשה לעצמי לנשום יותר בהקלה. בסך הכל נעדרתי יומיים מהבית, יממה אחת הייתי באודסה ויממה אחת בדרכים ובטיסות, אבל היה שווה בהחלט לראות מקרוב את הבלתי יאומן, את אידאל השליחות מפעפע וחי אצל שלוחי הרבי, גם במחיר הטלטלה שעברתי. ביקור הבזק הזה נתן לי חשק כמובן לחזור לשם בעתיד הקרוב, כך שהמילים תם ולא נשלם בהחלט מבטאים תנועת אמת שאיתה יצאתי את אודסה.