מיומנו של עבד יהודי במצרים // ש. לאופר

"קמתי עכשיו מהמיטה במושבה שלנו, חם בחוץ, הלפיד מאיר את הבית הקטן שלנו בפרברי גושן. מאוחר מאד. עוד שעות אחדות יעלה השחר והנוגשים יוציאו אותנו מהבתים למפקד ומשם נצא בטור רעמססה. אני פוחד כל רגע, לא על חיי שלי, אלא על חיי משפחתי. שישה ילדים יש לי, קטנים, הם מתחבאים בשדות ומי יודע מה קורה איתם. את ששת הילדים הקודמים שלי הרגו הצוררים. על חיי ילדיי אני חס והם מטרידים את ימיי ולילותיי.

אני עובד בפרך. בונה בניינים מצאת החמה עד שקיעתה. מרביצים לנו, מכים אותנו לאין סוף. כל גופי חבלות. אבל לא חושבים על זה עכשיו. בתקופה האחרונה המצב רק הורע. הגיע לכאן משה בן עמרם מארץ מדין. הוא לא היה פה בארבעים שנה האחרונות. הוא גדל אצל פרעה ונמלט כשמרד בו. והתחיל לעורר את העם במחשבות מרי. הוא מזכיר להם שהם עבדים ושהם צריכים להיגאל ממצרים לחירות. המשפטים שלו מעוררים תסיסה גדולה בקרב העם.

המצב היה קשה כבר לפני. אבל עכשיו, עם הדיבורים על מרד וגאולה, המצב רק נהיה קשה פי שניים. קודם כל ברמה הפיזית המעשית – הכפילו לנו את יעדי העבודה, אנחנו צריכים ללבן בעצמנו את הלבנים לבניין. אני כמעט קורס בסיום כל יום. לא מעכל את מה שעבר עלי בלילה וכבר מגיע יום חדש. חיים בלופ של סבל וסיוט. אין אומה בהיסטוריה שסבלה ככה. שנית ברמה הפסיכולוגית – כשאנשים מתחילים לחלום על גאולה, חירות וכל המילים החלומיות האלה, כשמדמיינים שישנה אפשרות אחרת, הסבל העכשווי מעיק פי כמה.

בלאגן גדול בקרב עמנו עם העבדים. הרוב המוחלט כועס על משה, הוא מרע את מצבו של העם. עדיף לנו לעבוד את מצרים מאשר למות במדבר. להגיע לארץ מובטחת – כמו שמשה טוען – מה הסיכוי?

מסתובבות שמועות לפיהן משה מסר איזו סיסמה סודית לזקני העם שהם קיבלו מיוסף בן יעקב שאמורה להתרחש גאולה, שהכל חלק מתכנית ומהבטחה ישנה לאברהם. השמועות האלה רק מגבירות את הלחץ והתבהלה. למה זה היה טוב?

זה צד אחד. הצד השני, שיש לו שותפים מעטים, בעיקר נשים, ילדים, זקנים ולויים – טוען שכל זה אמיתי. שמשה הוא מנהיג אמיתי של עם ישראל, ושאנחנו מסוגלים להיות בני חורין! בני חורין! תאר לעצמך קלף יקר...

האמת, אני בספק לגבי כל המרי הזה, אבל מרגיש לי שדוקא אלה שמאמינים למשה צודקים. זו רק תחושה. כרגע המציאות מוכיחה את ההפך. ולהיות בצד של החלשים, נגד הרוב, זה ממש לא פופולרי...

אנחנו כנראה נמשיך לחיות בטראומה מתמשכת, אלא אם כן משה יגשים את הפנטזיה המשיחית הזאת של גאולה.

הוא מבטיח מכות, יד חזקה כנגד המצרים. ישנה שמועה שהוא הגיע לארמון פרעה וחולל שם אותות ומופתים. הכניס את פרעה והחרטומים להיסטריה, ולכן הוגבר הלחץ. בינתיים הגב שלי חוטף יותר מכות, יותר פציעות, והלב רועד.

הנה השמים מתכילים. כוכבים עדיין ברקיע. אבל אוטוטו יוציאו אותנו מהבתים לרעמסס. אנחנו בונים שם בניין אדיר מימדים. מפלצתי. אלפים מאיתנו כבר נהרגו במהלך הבנייה. אנחנו עובדים קשה כדי שהמצרים יוכלו להתגאות בעצמם עוד קצת.

חושב לעצמי איך היה לחיות פה בעידן של יוסף, כשרק קיבלנו את ארץ גושן ולהיות מבני ישראל הייתה גאווה וכבוד. האמת, זה גם היום גאווה. כל נוגש מצרי עם שוט יודע שכל אחד מהעבדים שתחתיו חכם וטוב ממנו כי כמה. הם שונאים אותנו, נחיתיים כלפינו, ולכן רודפים אותנו.

הנה אני שומע את צהלות סוסי הנוגשים. הנה אשתי מתעוררת ומתחיל יום חדש. אני חייב להפסיק לכתוב. אולי אמשיך מחר. עבודה."