שיר השלמה לשירי מכות מצרים: דוממת כבר מצרים
עַמּוּד הַשַּׁחַר קָם. דּוֹמֶמֶת כְּבָר מִצְרַיִם
כַּעֲנָק מוּבָס אֲשֶׁר הוּטַל כַּמֵּת.
פְּנֵי נַעַר וְזָקֵן נִרְאִים בְּפֶתַח בַּיִת.
וּפֶה לוֹחֵשׁ לְאֹזֶן: מַהֵר, כִּי בָּא מוֹעֵד.
עַכְשָׁו עֵת הֵאָסֵף. הַכֹּל בָּהוּל, בָּהוּל.
רַגְלַיִם טוֹפְפוֹת. הָרֹאשׁ סְחַרְחַר, סְחַרְחַר.
מִתְקַבְּצִים עַתָּה יַחְדָּו מִגְּבוּל אֶל גְּבוּל
בְּלִי יַעַד וּמַצְפֵּן וּבְלִי לַחְשֹׁב עַל הַמָּחָר.
וְלֹא מִפְּנֵי הַדַּעַת, וְלֹא מֵחָכְמָתָם
כִּי יְמֵיהֶם מָלְאוּ מַכְאוֹב עַד אֵין בִּינָה.
וְאֵין עִמָּם דָּבָר צָרוּר בְּשִׂמְלֹתָם
כִּי אִם רַק לֶחֶם עֹנִי, הוּא לֶחֶם אֱמוּנָה.
וְהַדֶּרֶךְ לִפְנֵיהֶם נִפְרֶסֶת כְּשָׁטִיחַ
וְרַגְלֵיהֶם נָעוֹת בָּהּ, יָשָׁר מִבְּלִי לִנְטוֹת
כְּנֶשֶׁר הַדּוֹאֶה אֶל מֶרְחֲבֵי רָקִיעַ
וּכְבֵן אֶל יְדֵי אָבִיו הַמּוּשָׁטוֹת.
וְעֵת מֵרֹב תְּלָאוֹת גֵּוָם מְעַט יֻכְפַּף
יִהְיֶה עַמּוּד הָאֵשׁ לְנֹגַהּ עֲלֵיהֶם.
קַרְנָיו מְמַשְּׁשׁוֹת, כְּאֶצְבַּע עַל הַקְּלָף,
כָּל קֶמֶט וְחָרִיץ אֲשֶׁר עַל עוֹר פְּנֵיהֶם.
וְאַף כִּי מַסָּעָם הַרְבֵּה עוֹד יֶאֱרַךְ
וּמַסְלוּלָם זָרוּעַ עִקְּשׁוּת וְיִסּוּרִים,
עוֹד עַמּוּד הָאֵשׁ עַל פְּנֵיהֶם יִזְרַח
עֵת נָבוֹא לִזְכֹּר לָהֶם חֶסֶד נְעוּרִים.
כִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, יָשׁוּב זִכְרוֹן הַלַּיִל
וְזֵכֶר צוֹעֲדִים בְּטוּר שֶׁלֹּא יֶחְדַּל,
שֶׁאֲפִלּוּ חֲכָמִים, אֲפִלּוּ נְבוֹנִים,
שָׁבִים הַלַּיִל הַזֶּה אֶל לַחְמָם הַדַּל.
שֶׁאִם חָכָם לִבְּךָ, וַעֲשִׁירָה פִּתְּךָ
וְאִם צְרוֹרְךָ מָלֵא, גָּדוּשׁ צֵידָה דְּשֵׁנָה –
יָבוֹא עַתָּה הַלַּיִל הַזֶּה לְהַזְכִּירְךָ
לִטְעֹם אֶת טַעְמוֹ שֶׁל לֶחֶם אֱמוּנָה.
הסבר:
איך מספרת המצה את סיפורה של יציאת מצרים ושל חג הפסח כולו? בשתיים. ראשית, החיפזון. הצידה שלא הספיקה להחמיץ היא סמלה של יציאה שאינה תוצאה של הבשלה, אלא של הארה חד־פעמית. לא מסלול שלב אחר שלב יש כאן, אלא דילוג – פסיחה. גם ניצחון והכנעה של היריב לא נמצא כאן, אלא בריחה חפוזה, "כי ברח העם". אחריה יבוא תהליך של בירור, תיקון וריפוי, אבל קודם כל – בריחה.
ועמוק מזה: המצה כלחם עוני. אכילת הלחם, הסמל המובהק למאכל אנושי מתורבת, היא ביטוי למעלתו של האדם בהיותו בעל דעת והכרה. על זה אמרו: "עץ הדעת חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". אם לחמי החמץ מבטאים הכרה שלימה מפותחת, ועמה גם התחכמות וחשיבות עצמית, הרי לחם עוני – "אין עני אלא בדעת" – הוא ביטוי של ההכרה הראשונית ביותר, המופיעה בתודעת האדם בצורה של אמונה טהורה, כתינוק הקורא לראשונה "אבא ואמא".
בכל שנה, בשבתנו אל שולחן הסדר בליל הפסח, אנו שבים אל רגע לידתו של העם, אל צורת הקשר הראשונית של התינוק אל אביו, ואל האמונה שהיא ראשית ואחרית הכל.
מאפשרים לכם לקבל
