סיפורה של משפחת שיף: "הרבי אמר כך" | חסידים במחתרת
הרבי אמר כך
לאחר שאבינו נפטר, ואריה לייב עבר למוסקווה, גרשון בער נשאר לנהל את המפעל לבדו. גרשון בער התחתן וקנה בית (שבו בחורים למדו תורה). אשתו בתיה הכינה אוכל לכולם. אחותי דבורה הודע התחתנה ועברה לטשקנט. אני התקבלתי לאוניברסיטת טשקנט, לפקולטה למשפטים. אמא מכרה את הבית שלנו וגם עברה אלינו.
אמא ואני עבדנו במפעל של הדוד ר' מענדל גורליק (זמן רב גרתי בביתם של משפחת גורליק). היתה לי חברותא עם אברהם פרסמן ואברהם גולדברג. בבוקר בזמן העבודה ובהפסקת הצהריים, אני ואלעזר גורליק למדנו אצל ר' יצחק זילבר. וזה מלבד הלימודים באוניברסיטה. ובנוסף לזה לימדתי ילדים, ביניהם לב לבייב ואחיו שגרו לידינו.
אבל אני רוצה לספר סיפור מעניין על גרשון בער. גרשון בער (או "בורקה", כפי שקראו לו אנשים קרובים) נאלץ לנסוע לרפובליקות לבתי חרושת גדולים כדי לקבל הזמנות לייצור תוויות מפח לבן. כמו בכל העולם, אי אפשר היה לייצר מוצר בלי להדביק עליו תווית של היצרן. זה היה נכון לכל מוצר, מאופניים ועד מטוס. על כל דבר חייבת להיות תווית עם שם בית החרושת ומספר מוצר. את התוויות עשו במפעל שלנו כך: ציפו חתיכת פח לבן באמולסיה, ואחר כך, תחת זרקור חזק שמו שבלונה עם ציור וכיתוב. אחרי ייבוש חתיכת הפח, שמו לקה וחתכו לחתיכות קטנות לפי הסטנדרטים של בתי חרושת.
במפעל עבדו אך ורק חסידים שלנו. מנהל הייצור אצל בוריה היה חיים וולוויק. האווירה היתה יהודית מאד.
משנת 1941 היו הרבה בתי חרושת שפונו על ידי השלטון הסובייטי מהרפובליקות האירופאיות לערבה הקזכית, באוזבקיסטן ובטג'יקיסטן . לא היה טעם להחזיר אותם חזרה, כי אחרי הניצחון בשנת 1945, הסובייטים הביאו אליהם בתי חרושת מאירופה ומגרמניה שהיו טובים לאין שיעור מבתי החרושת הסובייטים. בתי חרושת הישנים שפונו תיפקדו איכשהו. הנהלות בתי החרושת היו חלשות. התוצרת היתה באיכות ירודה. היה קל למצוא איתם שפה משותפת.
באחת הנסיעות בוריה הגיע לעיירה קטנה ובה בית חרושת גדול. שם בוריה הצטנן וכנראה חלה בדלקת ריאות. הלך לרופאה בשם טניה. היא נראתה יהודייה, רופאה מאסכולה ישנה שסמכה יותר לידיה ולסטטוסקופ. היא בדקה את בוריה ואמרה שהמחלה שלו בשלב מתקדם ועליו לשכב במיטה. הרופאה אמרה שהיא רואה עם מי יש לה עסק, ושלא תפנה אותו לבית חולים, אלא תיקח אותו אליה הביתה. בוריה הודה לה.
בביתה הקצתה לו חדר נפרד. קודם כל היא שמה לו כוסות לגב. אחר כך שמה לו חרדל לתוך הגרביים והשכיבה אותו במיטה וכיסתה אותו בסמיכה עבה. נתנה לו תה עשוי מצמחים שונים, ובוריה נרדם. הוא התעורר כאשר מישהו פתח דלת לחדרו. היה זה פטיה, בעלה של טניה: " נו, התעוררת, גיבור...איך אתה מרגיש? אל תדאג, אתה נמצא בבית יהודי טוב". בוריה הודה לו ואמר: "עכשיו זמן תפילה". פטיה ענה: "כל הבית לשרותך, גם מטבח ושרותים".
בוריה נאלץ להישאר אצל ידידיו החדשים מספר ימים. ערב אחד הרופאה טניה ביקשה לשוחח איתו. היא סיפרה שפטיה הוא בעל טוב ואב טוב, אך בזמן האחרון נפל תחת השפעתו של עשיר מקומי, בנו של גנרל רוסי שהוצא להורג בזמן המהפכה. את הבן ואת אימו הגלו לקזכסטן. פה הבן הסתדר ואין לו לאן לחזור. הוא הקים משק משגשג. יש לו טרקטורים, משאיות, גן גדול, גן ירק, דבורים. יש לו קשרים טובים עם השלטונות המקומיים. אבל הם לא יודעים שהוא עומד בראש כת של בפטיסטים. עובדים אצלו רק אנשי הכת. פטיה וצוות עובדיו עוסקים בתיקון מכונות חקלאיות, ומסתובבים בין בתי חרושת שונים. וכך הגיע לבנו של הגנרל. וובה (שמו של בנו של הגנרל) שוחח רבות עם פטיה על החיים, ולאט-לאט משך אותו לכת שלו. משך אותו עד כדי כך שפטיה התחיל לדבר על כך בתוך המשפחה. "מה לעשות? אני יהודייה. אני זוכרת את בית הוריי. היתה אצלנו שבת, היתה כשרות עד כמה שניתן לשמור אותה, היתה מצה. בראש השנה וביום כיפור אבי הלך לבית הכנסת. בוריה, אני מבקשת ממך: תעזור לי! יש לי שלושה ילדים. אני רוצה שהם יישארו יהודים. נשלחנו לכאן אחרי שסיימנו מוסד להשכלה גבוהה. אני חולמת לעבור לעיר גדולה ולחנך את ילדיי בין היהודים".
סיפורה של הרופאה נגע לליבו של בוריה. כשחזר לסמרקנד, רץ לחברו ר' משה ניסיאלוויטש וביחד כתבו מכתב לרבי (היתה הזדמנות כזאת), אך לא קיבלו ממנו תשובה.(התשובה נשלחה אבל לא הגיעה ליעד.)
אז הגיע למוסקווה בן דוד שלנו גרשון ג'ייקובסון. כל המשפחה כולל דודות ודודים נסעה לשם להיפגש איתו. בוריה הסתגר במטבח וסיפר לו על הרופאה. לאחר שגרשון חזר לארצות הברית, בוריה קיבל תשובה מהרבי: כאשר בוריה יקבל רשות לצאת מברית המועצות, שייקח איתו לארץ גם את טניה ופטיה. אני כבר כתבתי לו על כך.
עוד לפני שקיבלנו מהרבי ברכה ליציאה, היה לנו קשר, עוד מהימים ההם שאבא היה בחיים, עם תושב כפר חב"ד גריניה שירמן. את הברכות לחתונות הילדים אבא קיבל דרך שירמן. באותה תקופה היה צריך להוכיח שיש לך קרובי משפחה בארץ. גריניה שירמן מצא את שאול שיף שהיה כתב בעיתון "הצופה", וסיכם איתו שהוא יהיה האח הגדול שלנו שאבד בזמן הפינוי מוורונז'. את המכתב כתב גריניה שירמן ושלח אותו מהכתובת של שאול שיף. כתוב במכתב שאנחנו שמחים מאד להיפגש אחרי כל כך הרבה שנים. אחר כך הגיעו הזמנות לכל המשפחה מטעם שאול שיף.
בוריה נסע לקזכסטן לטניה ופטיה לשכנע אותם לצאת לישראל. זו היתה הפתעה עבורם. פטיה עמד על כך שבוריה ייפגש עם חברו וובה. בוריה חשב: יש לי ברכה מהרבי, הכל יהיה בסדר.
בדרכם לוובה, פטיה סיפר לבוריה שוובה קרא לו ואמר שהוא, וובה, כבר זקן, שאין לו משפחה, ושכל רכושו הוא רוצה להשאיר לפטיה. הם הגיעו לוובה, והלה רצה לדבר על תנ"ך, אך בוריה קטע אותו ואמר: "החלטתי לנסוע לישראל, לארץ הקודש. נמצאו לי שם קרובי משפחה, אח. הנה מכתבים שלו. אני מציע לפטיה וטניה לנסוע יחד איתי. את כל המסמכים אשתדל לסדר". וובה לקח את המכתבים והתחיל לקרוא אותם. כאשר סיים, דמעות עמדו בעיניו: "פטיה, מציעים לך לנסוע לארץ הקודש. אתה תהיה ראשון תלמידיי שיגשים את חלומי. אני שמח מאד". הברכה של הרבי התגשמה: העניין סגור.
באותם ימים שבוריה התכונן לצאת מברית המועצות, פטיה וטניה קיבלו הזמנה מן הארץ. זה היה המקרה הראשון שיהודי יצא לישראל. הם קיבלו רשיון יציאה מהר מאד. בעוד חודש כבר היו בארץ.
כאן הכל הסתדר על הצד הטוב. הבנות למדו בבית ספר של חב"ד. לבן היו בעיות. הוא התחבר עם ילד שגם הוא עלה מברית המועצות, ושניהם התחברו לחבורה לא טובה: התחילו לעשן ולשחק בסנוקר. אך לא צריך לשכוח שבוריה היה ספורטאי. הוא הביא את הילדים לחוג לימוד כדורסל ולחוג יוגה. היום שני החברים האלה הם חברים מכובדים בקהילת חב"ד. יש להם ילדים נהדרים ואף נכדים. אצל הבנות גם כן הכל הסתדר יפה, התחתנו, יש כבר נכדים.
מהיום הראשון בכל דבר הרגישו את הברכה של הרבי.
מאפשרים לכם לקבל
